פתאום הבנתי - המשך - אני עושה הכל בגלל הבנות

שלום לשואל היקר!
שמחתי לקרוא את ההזדהות שלך עם התשובה שכתבתי. שמחתי עוד יותר לשמוע עד כמה אתה רוצה ושואף להיפטר מההרגשה המבחילה הזו, שנותנת תחושה של צעידה במקום (במקרה הטוב...). אבל שמחתי הרבה ביותר היתה לראות את הנכונות שלך לוותר על דברים שחשובים לך ע"מ לפתור את הבעיה, גם אתה צריך לשמוח בזה, כי זה אומר שאתה ניגש לניסיון לפתירת הבעיה ממקום נקי, ובסופו של דבר השאלה, מבחינתך, היא: "מה ה´ רוצה ממני עכשיו?" ולא "מה יהיה לי יותר נוח, וה´ יסכים "להחליק" את זה". אני חושב שזו נקודה מאוד אמיתית ואשריך שזכית וקנית אותה.
לפני המענה המעשי שאנסה לתת (למרות שאני לא מכיר את הפרטים לכן זה לא יכול להיות עד כדי כך מעשי) חשוב לי להדגיש עקרון חשוב.
אין כאן התנגשות עקרונות בין המחשבה על עצמך, לעומת המחשבה על החניכים משום שהמחשבה על עצמך [היא היא] המחשבה על החניכים.
"מה? איך זה יכול להיות?"
כן, כן, קראת נכון. כיון שאתה מקור השפע שלהם, כמו שאם תהיה סתימה בברז, אך בעל הבית לא יקרא לשרברב שיתקן אותה אלא ידאג שהברז ישקיע בהמשך טפטוף המים כדי שיוכל בעל הבית להמשיך לצחצח שיניים בחדוה, כי הרי בעל הבית חשוב יותר מהצינור הסתום. ברור כשמש שעם הזמן המים יגמרו וכל המאמץ לסובב יותר ויותר את הברז לא יהיה שווה כלום. לך יש עכשיו סתימה בצינורות השפע (לא באשמתך חלילה), וזו סתימה מעיקה ומבלבלת ואשריך ששמת לב אליה, החניכים שלך הם הראשונים שנפגעים מכך. אם לא תטפל בסתימה היא תלך ותיסתם עד שלא רק שלא יהיה לך מה להציע לחניכים שלך כרגע, זה יפגע גם בחניכים שיהיו לך בעתיד או שהיו יכולים להיות לך, בתלמידים שלך, ברעייתך ובילדים שלך. עכשיו אתה רואה שזה לא רק "אני" מול "החניכים" כי ה"אני" משפיע על עולם שלם, שחלקו הגדול אפילו טרם נברא.
אם יש זרימה ושמחה בדברים שאתה עושה, יש בהם ברכה, ברגע שאתה עושה מה שאתה עושה ממקום של תסכול ובלבול ואתה לא שלם עם משהו קטן במקום שאתה נמצא בו, אין בזה ברכה, היסוד של נתינה מתוך שמחה ולא נתינה מתוך תודעת חשיבות הנתינה בלבד הוא יסוד חשוב מאוד, שהרבה אנשים שניסו לשים את החברה לפני עצמם לא קיבלו אותו, ומצאו את עצמם מרוקנים מכוחות בשלב מוקדם מאוד. אכן החברה, החניכים, עם ישראל, תיקון העולם, קודם לאינטרס האישי, אבל רק אם זה בשמחה, אם זה לא בשמחה, זה רק מקלקל ומחריב את עצמי, ואחר כך גם את העולם שאני פועל עליו עם העצבות והמרירות שאני יוצר בתוכי כך שבעצם מתוכי יוצאת מרירות כפולה ומכופלת לעולם, "ומה הועילו חכמים בתקנתן?..."
לגבי המענה המעשי אין לי תשובה מוחלטת בשבילך אלא רק תהיה שאולי אפשר ליישם את התשובה שלה למעשה. אני תוהה, האם עזיבת הסניף אומרת בהכרח להפסיק את הקשר המחייב עם החניכים? האם לא יכול להיות שתעזוב את המסגרת שעושה לך כרגע גם רע (גם הרבה טוב, כפי שאמרת), ולעשות את זה במסגרת אחרת? בבית שלך למשל? אולי במסגרת איזשהו מועדון נוער מקומי שתוכל להשתמש במבנה שלו? אולי יצירתיות תביא למצב של winwin, כלומר, רק מנצחים ללא מפסידים. תחשוב על זה....
עצה נוספת שאני יכול להציע לך באה מתוך הניתוח של הבעיה. הרי מה הנקודה כאן? אתה אומר שכל הזמן, גם בזמן השהיה בסניף וגם מחוצה לו, אתה חושב על "איך אני נראה בעיני מישהו אחר (במקרה שלנו, בנות)?", המחשבה הזו יכולה להטריף כאשר מדובר במישהו שאתה מנסה לעשות עליו רושם, או לקנות את לבו, אבל מה קורה כאשר אתה עושה אותו דבר, לדוגמא, לומד תורה, אבל חושב על מישהו שאוהב אותך בכל מקרה, איך שאתה, כאן זה כבר לא כל כך כפייתי ומציק, אולי זה אפילו נעים לחשוב דבר כמו: "אם היה רואה אותי פלוני עכשיו, כמה היה זה משמח אותו, הוא לבטח היה גאה בי, אחחח...." כאן זה כבר לא דאווינים חיצוניים, זה חן של אהבה, זה אמיתי. ואם אומר לך שיש מישהו כזה שרואה אותך בכל הדברים הטובים שאתה עושה, ושמח בך ברמות שלא תתוארנה, ויותר מזה, אם אתה מודע לזה שהוא שמח בך וגאה בך אז בכלל הוא מבסוט שאין לך מושג, והקשר ביניכם מתחזק והולך, ואם אומר לך שהמישהו הזה הוא אבא שלך שבשמים, איך תגיב?
מה אתה אומר? נראה לך פתרון ריאלי? בתיאוריה זה נשמע לי מגניב טילים... זה כאילו להשתמש בנשק של האויב, נגד האויב... ישתבח שמו!
תחשוב על זה...
אשמח לקרוא תגובות ותוצאות של ניסיונות בשטח.
באהבה והערצה
שמואל
shmuelart@gmail.com