שאלה
שלום לכבוד הרב!
בזמן האחרון שמתי לב למשהו קצת יוצא דופן ולא מובן.
אני, במהותי, לא נוהג להתבלט יותר מדי ולכן לאחרונה החלטתי לקבל על עצמי לטפח את מידת הענווה והצניעות אצלי. הבעיה היא שככל שאני מוסיף יותר להתקרב אל המידה- כך אני מרגיש התרחקות ממנה והתקרבות לגאווה דווקא. אתן דוגמא: כאשר מישהו מדבר עלי ומשבח אותי בפרהסיא, אני נוהג להוריד את הראש ולשתוק, ותמיד לומר שלא אליי הכוונה. אבל כאשר אני עושה זאת- אני מרגיש ההיפך. "כולם בטח חושבים שאני משחק אותה עניו וצנוע", אני חושב לעצמי. נוצר מצב שבמקום ענווה וצניעות אני מרגיש גאווה על היותי כזה.
אם כבוד הרב מבין, בשורה התחתונה, אני רוצה להצטנע ולהיות עניו באמת, אבל זה גורם לי גאווה כי כולם חושבים עליי כמה צנוע אני ועניו.
קשה לי להמשיך "להעמיד פנים" שאני צנוע. אם יש לרב פתרון אשמח לשמוע.
תודה רבה על זמנך.
תשובה
בס"ד
יש חשיבות גדולה מאוד להכיר במידות הטובות שלנו, זה מקדם אותנו ומחזק אותנו בעבודת ה', אני לא חושב שאתה מגיע לגאווה אלא נראה לך שבגלל שאתה מכיר בענוותנותך זו גאווה אך לא כך הם פני הדברים. ב"ה שאתה באמת (ע"פ הדברים שכתבת) ענוותן, והרגשות האלו של ה"גאווה" נראה לי שהם מן סוג של יצר הרע. באמת ענווה פסולה היא לא טובה, אך לא נראה לי שבזה עסקינן.
אני ממש ממליץ לך לקרוא כל יום את איגרת הרמב"ן ולהמשיך ולחזק את מיד הענווה שבך "שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'".
בהצלחה