מעמד האשה ביהדות

אני מצרף לך מאמר על כך ומקוה שיהיה לך לתועלת.


פרק א - ואהבת לרעך

יסוד התורה - על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" אמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה". והסביר רבינו עובדיה מברטנורא שדברי רבי עקיבא אלינו הם כמו דברי הלל הזקן לזה שבא להתגייר וביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת. דהיינו שהפסוק הזה הוא יסוד התורה והמצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום.
ואהבת לרעיתך - חכמינו ז"ל אמרו בכמה מקומות שפסוק זה נאמר לכל אדם על אשתו. ולכן חייב אדם לראות את אשתו קודם שיקדשה כדי שתהא חביבה עליו. כמו כן דרשו חז"ל את הפסוק זה על מערכת היחסים של האיש כלפי אשתו אחרי הנישואין, ללמד את האדם לנהוג כבוד באשתו גם אחר כך ולא לבא לידי מצב שחס ושלום יבזה אותה בלבו ותתגנה עליו (נדה יז.)
חטא - פירוד. טעם הענין מפני מה "ואהבת" הוא יסוד התורה ויסוד התיקון, נעוץ בעובדה כי חטא אדם הראשון - הקלקול הגדול ביותר, גרם פירוד בין האדם לאלוקים. בין אדם לחוה. בין אדם לאדמה. ובינו לבין כל בעלי החיים.
חטא זה יצר מרחק נורא בין אדם הראשון לאשתו. שבגללו נוצר המצב של היות האשה "נדה". ענין שיש בו צער, טומאה וריחוק שלא היה קודם החטא. והוא סיבת הסיבות לריחוק שיש לפעמים בין אדם לאשתו.
יצירך בגן עדן - לפני החטא היו האדם ואשתו בדיבוק רוחני וגשמי עליון, בשמחה ובאהבה רבה בניהם עד שלגודל מעלתם נתקנא בהם הנחש. עד היום אנו מברכים בכל ליבנו את החתן והכלה בשבע ברכות "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". אנו מברכים אותם שיזכו לחזור למצב הנפלא הזה שקודם החטא. מצב של שלמות החיבור עד כדי כך שה' בכבודו ובעצמו היה שושבין בניהם ומביא אותם בברית הנישואין. שה' בעצמו ייפה את חוה בעיני אדם הראשון כדי שיהא החיבור שלם.
מאה ושלושים שנה - ממצב נפלא זה הגיעו אדם ואשתו לריחוק נורא שאין למעלה ממנו. עד שמאה שלושים שנה!! פורש אדם הראשון מאשתו היפה ביותר בעולם (בבא בתרא נח.) "ברוגז" של מאה ושלושים שנה!! "ברוגז" שעל פי האר"י ז"ל המשיך קילקולים רבים בכל העולם שאנו מנסים עד היום לתקנם.
תיקון - קלקול זה - חטא אדם הראשון ניתקן והולך לאורך הדורות. ועיקר התיקון הוא מאברהם ושרה שתיקנו מה שקילקלו אדם וחוה.
שרה הולכת עם אברהם לכל מקום שהוא הולך. גם היא עוזבת את משפחתה ובית אביה. היא הולכת עם אברהם מחרן לארץ ישראל, היא יורדת עימו מארץ ישראל למצרים - מקום סכנה. היא מסתובבת עם אברהם בכל מקום על אף הסיכונים בדמות אבימלך וחבריו. היא עוזרת לו לקרוא בשם ה', היא מגיירת את הנשים ואברהם מגייר את האנשים.
אברהם ושרה - דבר אחד - אברהם ושרה נקראים שניהם "אחד" הם מגשימים את תוכנית ה' בבריאה "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". עליהם כתב המהר"ל (גבורות עמוד קלז) - "כתיב (ישעיהו נ"א) "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו",,, כי האיש עם האשה הם "אחד". כי אין 'אחד' זולת הקדוש ברוך הוא. ולכך ברא לו הקדוש ברוך הוא הנקבה, שאם לא כן היה "אחד" יחיד בתחתונים כמו שבארו רז"ל (פדר"א פ' י"ב) על "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". נמצא כי אחדות האדם על ידי אשתו וכדכתיב (בראשית ב') "והיו לבשר אחד"
לכך אמר "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו", ומה שאמר "כי אחד קראתיו" - על שניהם אומר. כי עם אשתו קראו "אחד".
אברהם מזהה השראת שכינה דרך אשתו - חיבור אמיתי של איש ואשה יכול להיות רק על ידי הקב"ה. רק דבר שהוא אחד באמת יכול חבר שנים שונים כל כך. ולכן איש ואשה שזכו - שכינה בניהם.
כשה' אומר לאברהם בנסיון העשירי (בראשית כב) "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". אנו לא מוצאים שה' אמר לאברהם "זה ההר" כמו שאמר לו בעת שהגיע לארץ "לזרעך אתן את הארץ הזאת". חכמינו אומרים שאברהם זיהה שזה הוא המקום כיון ש "ראה ענן קשור על ההר". שמעתי ממור אבי שליט"א ששאל כיצד ידע אברהם ש'ענן קשור על ההר' זה סימן להשראת שכינה?
ותירץ ש"ענן קשור" זה בדיוק מה שאברהם ראה באהל של שרה. שהרי כך אמרו חכמינו ז"ל על הפסוק שנכתב על רבקה (בראשית פרק כד סז) "ויביאה האהלה שרה אמו" והביאו רש"י ז"ל: "ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו". ולכן כשראה אברהם 'ענן קשור' על הר המוריה כדרך שקשור על האהל של שרה - ידע ששם מקום השראת השכינה.
תיקון חטא אדם הראשון - זה כמובן ההפך ממה שקרה בחטא אדם הראשון שעל ידו נוצר ניתוק מה', ניתוק מהאשה, ניתוק מהארץ. אברהם מתחיל לתקן את הקילקול של חטא אדם הראשון. לכן ה' אומר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" לעומת אדם הראשון שנאמר לו בדרך השלילה באותו סגנון בדיוק: "כי שמעת בקול אשתך".
חיבור מתמשך - החיבור הזה שבין אברהם לשרה הוא חיבור שמתמשך מהיותם בעולם הזה, גם בקבורה וגם בעולם הבא. "השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת שמה קבר אברהם ושרה אשתו" (בראשית פרק כה). סיפור הקבורה של שרה במערת המכפלה הוא סיכום אך לא סיום של הקשר שנוצר בין אברהם לשרה ביותר ממאה שנה של עמל משותף. השנים הרבות רק העמיקו ביניהם את הקשר. קניית המערה בארבע מאות שקל כסף זהו הקנין הראשון של יהודים בארץ ישראל זהו המאמץ שאברהם משקיע לכבד את אשתו פטירתה.
ואהבת עולם אהבתיך - הגמרא מתארת איך שפעם אחת רבי בנאה ביקר במערת המכפלה ורצה להכנס למקום שבו נמצאים אברהם ושרה. לא הניחו אליעזר עבד אברהם להכנס כיון שחשש שמא רבי בנאה יראה את הקירוב הגדול של שבין אברהם ושרה בעולם האמת. אמר לו אברהם לאליעזר: אל תפחד. כאן בעולם העליון אין יצר הרע. נכנס רבי בנאה למערה וראה את אברהם ישן בחיקה של שרה. ושרה מטפלת בו באהבת אין קץ. לנצח.
ארבעת הענקים - חכמינו אמרו שקרית ארבע נקראת על שם: א] ארבעת הענקים - אחימן ששי ותלמי ואביהם. ב] ארבע זוגות - אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ארבעת הענקים הראשונים הם על שם הקלקול. אותם הענקים שבני ישראל פחדו מהם והיו צריכים להורישם. ארבע הזוגות השנים הם על שם התיקון.
ענקים בלי נשים - הענקים הראשונים לא נקברו עם נשותיהם כי פשוט לא היו להם נשים. לא רק שלהם לא היו נשים - הם לא נתנו גם לאחרים שיהיו להם נשים, על ענקים-נפילים אלו נאמר "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" ומסבירים חכמינו שהיו חוטפים כלות מתחת לחופה ולוקחים לעצמם לאיזה זמן. עד החופה הבאה שבה יוכלו לחטוף עוד ועוד. בסופו של דבר לא היה להם קשר עם שום אשה וכך הם נקברו - לבד. אולי בגלל זה אין מהם שום זכר, אפילו לא קברי עצמם.
הענקים האלו הם שריד מעולם של תוהו, עולם של כוחות עצומים שאין בהם תיקון. המצוה של בני ישראל היא להוריש אותם מהארץ. - "לא תחיה כל נשמה". כל העמים שהורישו את הענקים לפני בוא בני ישראל עשו כבר תיקון כלשהוא. עמון מואב ואדום לא נכבשו בעת שבני ישראל יצאו ממצרים בדרכם לארץ ישראל כי הם כבר הורישו את הענקים שבתחומם. "אל תתגר בם מלחמה". לעומת על סיחון ועוג הענקים ובני ארצם נאמר "החל רש". הם הוכו עד בלי השאיר לו שריד.
מערת המכפלה - נקראת בשם זה דווקא בגלל ההפרש בין ארבעת הענקים לארבעת הזוגות. "מערת המכפלה" כיון שהיא כפולה בזוגות. דווקא בגלל התיקון שעשו בה אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. במקום הענקים שלא היו להם בנות זוג. אברהם שירש אותם, לקח את כוחותיהם ותיקן אותם. הוא קנה את השדה שבה נקברו אדם וחוה ועליו נאמר "האדם הגדול בענקים". אולי לא היה גבוה כמותם, אבל הוא בהחלט היה ענק.
קנית המערה - תיקון החטא הקדמון - וכך כתוב בזוהר על תיקון חטא אדם הראשון בקנית המערה. (פרשת חיי שרה דף קכח עמוד א) "אמר רבי שמעון בשעתא דעאל אברהם במערתא ואעיל שרה תמן קמו אדם וחוה ולא קבילו לאתקברא תמן אמרו ומה אנן בכסופא קמי קודשא בריך הוא בההוא עלמא בגין ההוא חובא דגרימנא והשתא יתוסף לן כסופא אחרא מקמי עובדין טבין דבכו, אמר אברהם הא אנא זמין קמי קודשא בריך הוא בגינך דלא תכסיף קמיה לעלמין, מיד "ואחרי כן קבר אברהם את שרה".
דיני קידושין נלמדים מקנית המערה - כיון שיחודה של המערה היא בזוגות ובזוגיות לעומת הענקים. לימדה התורה את דיני קידושין דוקא מקניית שדה עפרון "קיחה קיחה משדה עפרון" (קידושין ב:). כי כאן הוא החיבור האמיתי עם האשה ועם הארץ. לכן קנה אברהם את השדה מאדם ששמו "עפרון" ורומז על יסודו בעפר. ועפר הוא מיסוד הפירוד. קנית המערה והפיכתה לחברון - היא ביסוד החיבור והאחדות.
חברון וירושלים - לכן תחילת המלכות היתה בחברון והמשכה הוא בירושלים. כי המקום הזה הוא יסוד הקשר בין עם ישראל לארצו. יסוד בית ישראל ויסוד המלכות בימי דוד המלך. זהו המקום שמבטא יותר מכל את בנין האומה הישראלית וקביעות בניינה.
מחיבור זה מתחיל בחברון מגיעים לעיקר החיבור שבירושלים, עיר שעושה כל ישראל חברים. ובמיוחד בבית המקדש הנקרא "תלפיות" שכל פיות פונות אליו.
זהו שמובא במדרש: " א"ר יודן בר סימון זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן, מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף, מערת המכפלה, דכתיב (בראשית כג) "וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון". בית המקדש, דכתיב (דברי הימים א כא) "ויתן דוד לארנן במקום וגו'", וקבורתו של יוסף (בראשית לג) "ויקן את חלקת השדה" - יעקב קנה שכם, (בראשית רבה עט).
פרק ב - כוח הדיבור בנישואין

קידושין בדיבור - כל קידושין נערכים על ידי נתינה הנלמדת "קיחה קיחה" מקנית שדה עפרון. אבל נתינה בלבד לא מספיקה - צריך גם אמירה. צריך לומר קודם הנתינה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" . וכך מובא בגמרא: (קידושין ה:)ת"ר: כיצד בכסף? נתן לה כסף או שוה כסף, ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו - הרי זו מקודשת". אבל אם לא יאמר לה - לא מקודשת. (מלבד מקרים מיוחדים).
מסיפור קנית מערת המכפלה למדנו את עיקר דרך הקידושין. "קיחה קיחה משדה עפרון". עפרון ואברהם גם מלמדים אותנו את חשיבות כח הדיבור.
חכמינו אומרים שעפרון מסמל את הרשעים שאומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. אברהם לעומתו מסמל את אלה שאומרים מעט ועושים הרבה. שאמר "ואקחה פת לחם" ונתן בני בקר. (בבא מציעא פז.)
פה - מאחד - הפה של האדם הוא האבר היחידי בפנים של האדם שהוא אחד. אוזניים - שנים. עינים - שנים. ואפילו באף שנראה אחד יש שני נחירים. אבל הפה הוא אחד של ממש.
הוא מחבר בין בני אדם בדיבור. והוא מחבר גם בין גוף לנשמה. כל מה שממנו ולמעלה - קשור למחשבה ולרוח. המחשבה התפילה התורה והנבואה באים לידי ביטוי בפה. ממנו ולמטה האוכל וכל מה שקשור בגוף האכילה מתחילה בפה וממשיכה בבני המעים ומשם למטה למטה. הפה הוא נקודת החיבור בין שתי המערכות. להדגיש את הענין הזה אמר רשב"י שהיה לכאורה ראוי שיהיו לאדם שני פיות לגודל הניגוד הגדול שהם מכילים. אבל כך ברא אותנו ה' לאחד בין גוף לנשמה. בפה בהאדם נמדד עיקר יחודו לעומת כל חי.
בתורה כתיב (בראשית ב -ז) "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ומסביר רש"י שם את כל הפסוק באופן שמסביר את כוח יחודו של האדם שמתבטא בדיבור. וכך פירש רש"י: "וייצר - שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים, אבל בבהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב ביצירה שני יודי"ן:
עפר מן האדמה - צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ כא) מזבח אדמה תעשה לי, אמר הלואי תהיה לו כפרה ויוכל לעמוד:
ויפח באפיו - עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ. בשני ברא רקיע לעליונים. בשלישי תראה היבשה לתחתונים. ברביעי ברא מאורות לעליונים. בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק הששי לבראות בו בעליונים ובתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד:
האדם מכיל הפכים שונים. כדי לחבר את כל מה שמובא לעיל. עפר מכל העולם. עליונים ותחתונים. שתי יצירות וכו' צריך כוח חיבור. לכן ממשיכה התורה ואומרת "ויהי האדם לנפש חיה" ומסביר רש"י: "לנפש חיה" - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור".
אם הפה הוא הכח המחבר ומדבק מובן למה קילקולו של עפרון מתבטא בדיבור. ותיקונו של אברהם מתבטא בדיבור. בפה.
תיקונו של אברהם מול עפרון מתבטא כאן גם במילה הבשר. שגם היא מחברת בין אדם לאשתו. מעלה ומטה. ימין ושמאל. לכל הכיונים.
עפרון - עפר, אדם - אדמה כדי להבין ענין זה נזכור כי ביצירת האדם נאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". ואע"פ שהאדם נברא גם מהאדמה לא נאמר בו "כי אדמה אתה ואת אדמה תשוב" כיון שחטא.
האדם חוזר בסופו של דבר אל שורשו. ושורשו של האדם הוא עפר מן האדמה. (בראשית פרק ב) "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".
רש"י מסביר את השילוב של עפר ואדמה בשני פירושים אחד כנגד העפר ואחד כנגד האדמה: "צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ כא) "מזבח אדמה תעשה לי" אמר: הלואי תהיה לו כפרה ויוכל לעמוד". פירוש אחד הוא על שם הגלות והניתוק. שבכל מקום שבו יקבר שם תהא קולטתו. ופירוש אחד על שם התיקון - בית המקדש והכפרה.
מתי שמו "עפר" ומתי "אדמה"? חכמינו הסבירו כשאדמה מחוברת לשורשה - נקראת אדמה. וכשהיא ניתקת - נקראת עפר. (רש"י מסכת חולין קלט:). אדם שנקרא על שם האדמה קודם החטא - נקרא מחובר. עפרון - נקרא נפרד.
היה יכול אדם הראשון להקרא על שם האדמה והיה יכול להקרא על שם העפר. בחר לו האדם לפני הקלקול את השם "אדם" על שם האדמה ולא "עפרון" על שם העפר. כי יש הבדל בין עפר לאדמה.
האדם הוא מחובר - הגמרא אומרת שאם יש אדמה על ראשו של האדם עדין נקראת היא "אדמה" כי האדם הוא מחובר ומימלא האדמה היא מחוברת לשורשה ועדין שמה "אדמה" דכתיב: "ואדמה על ראשו". רק על הנחש נאמר "ועפר תאכל כל ימי חייך" כי הוא מנותק ומנתק בין האדמה לשורשה. אע"פ שהוא זוחל על האדמה וכל כך קרוב אליה - נקרא העפר שבפיו "עפר" ולא "אדמה".
קנית המערה - בקנית המערה אברהם מגיע אל מקומו "השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת שמה קבר אברהם ושרה אשתו" אברהם מתחבר אל השורש הפנימי, אל האדם הראשון. לא אל העפר. הוא רוצה להקבר לידו. כל מגמתו של אדם לחזור אל החלק הטוב של שורשו, אל האדמה שממנה הוא נוצר ולא אל העפר.
החוזר אל העפר חוזר לכל מקום בעולם כמו שפירש רש"י "צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה" והרי תאוות הצדיקים להקבר בארץ ישראל שלא יעברו "גלגול מחילות" כדי לא להקלט בכל מקום אלא בארץ ישראל. ולכן השביע יעקב את יוסף שלא יקברנו במצרים אלא במערת המכפלה דווקא.
התיקון - יש לאדם אפשרות לשוב אל העפר ויש אפשרות לשוב אל האדמה. (בראשית ג - יט) "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה. אדם הראשון חזר מעט בתשובה, לא מת ביום אכלו מן העץ, אבל מאידך, לא זכה לתקן את חטאו לגמרי, ולכן לא נשאר בגן עדן, בארץ החיים, במקום המקדש. מקום יצירתו וכפרתו.
הקללה "עד שןבך אל האדמה כי ממנה לקחת. כי עפר אתה ואל עפר תשוב". כל עוד לא תוקן החטא שב האדם אל העפר. אל הפירוד הנחש והמוות. במצב של חטא ועונש כאילו נאמר לו: "כי עפר אתה, ואל עפרון תשוב".
אבל העונש הזה הוא רק עד שיזכה אדם לשוב "אל האדמה" - כאשר האדם זוכה לשוב אל האדמה "מקום שנאמר בו (שמות כ כא) "מזבח אדמה תעשה לי" שיהיה לו כפרה ויוכל לעמוד בה". יזכה לשוב אל החיבור המצמיח ומביא חיים.
פרק ח - אשה השלמה אמיתית


משה וציפורה - אחד המקורות שאנו לומדים ממנו יותר מכל על המשמעות של האשה לגבי האדם היא מגדול הנביאים - ממשה רבנו. אחד הדברים שבגללם הוקנט משה רבינו במצבים קשים ביותר היתה העובדה שהוא נשוי לציפורה בתו של יתרו כהן מדין. "כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?" ובאמת היה דבר זה תמוה מפני מה נשא משה גיורת. בת כהן לעבודה זרה.
הסביר המהר"ל (גבורות עמוד פז) שמשה רבינו היה צריך אשה לפי מידתו. והוא שהיה שקול כנגד כל ישראל - צריך אשה כנגדו ולכן לקח משה את ציפורה. והדבר צריך ביאור.
מיהי ציפורה? - כשהתורה מזכירה את ציפורה היא כותבת כך: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על החמר,,, ואמרת אל פרעה: כה אמר ה' בני בכרי ישראל: ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך: ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו: ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי: וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולת".
ציפורה מצילה את חייו של משה על יד מילת בנו-בנה. היא מצילה אותו בשעה שה' אומר למשה להציל את עם ישראל - "בני בכורי" . הצלת משה על ידי ציפורה במילת בנו מצילה למעשה את ישראל- בנו בכורו של ה'.
ציפורה חוזרת אחרי המעשה הזה למדין "על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם". נראים הדברים שציפורה באה עם משה רק בשביל המקרה ההוא. והוא בהחלט מקרה חשוב. היא הצילה את חייו של משה ואת כל מה שקשור במשה רבינו. אפשר לתאר את חיי עם ישראל בלי משה ?!!
צפרה - "צר" "פה" - איך ציפורה מצילה את חייו? באמצעות ה"צר". "ותקח ציפרה צר ותכרות את ערלת בנה" משה רבינו לא מסתדר עם הסלע ה"צר" גם בסיום הארבעים שנה. הכאתו את ה"צר" גוררת אחריה עונש קשה מאוד. אי כניסה לארץ.
משה הוא גם כבד "פה". בגלל זה משה לא רוצה לקבל את השליחות להוצאת בני ישראל ממצרים. "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות פרק ד)
שמה של ציפורה כפי שהוא כתוב בתורה "צפרה" מכיל בתוכו שתי שמות "צר" ו"פה" - בדיוק אותם שני דברים שהיה צריך משה להשלמתו. האשה היא באמת ההשלמה של האדם עד תומו. היא איננה משהו כמוהו, היא גם לא משהו מתנגד אליו. היא החצי השני שלו. בלי אשה הוא לא בן אדם. "פלג גופא".
האשה היא לא כמוהו כמו שציפורה אינה כמו משה. אם הוא יצליח לכופף אותה שתהיה כמוהו - הוא יפסיד. יש לה את מה שאין לו. כמו שלציפורה היתה חזקה בתחומים שבהם משה היה חסר.
נישואים - יצירת דבר חדש - נישואים אינם רק השלמה בין שנים שונים. בנישואים יש יצירת דבר חדש. כל חיבור אמיתי בין בעל לאשתו מביא דברים חדשים לעולם. כל נשיקה שהיא חיבור רוחני, מולידה דבר חדש כמו שקשר גופני מוליד גוף חדש. גם קשר שלא מוליד גוף חדש - מוליד נשמה חדשה (עיין בא"ח ש"ש וירא כד). ככל שהקשר יותר חזק - כך יצירת הרוחניות יותר ויותר חזקה. אך אם הקשר הוא גשמי בלבד - היוצא מהם יהיה יותר ויותר גשמי.
גאולה -בזכות נשים - אחד הדברים היותר מענינים בגאולה הוא מה שחכמינו אמרו "בזכות נשים צדקניות זכו ישראל ויצאו ממצרים".
כהשלמה לכך צריך להזכיר כי הגאולה נקראת בכמה מקומות בדברי הנביאים בלשון שאנו משתמשים בה ללידה משתמשים הנביאים לגאולה. "חבלי משיח". "חבלי יולדה". ומשיח נקרא "בר נפלי".
על כן אומר הפסוק על הגאולה (ישעיהו סו ח) "מי שמע כזאת מי ראה כאלה היוחל ארץ ביום אחד אם יולד גוי פעם אחת כי חלה גם ילדה ציון את בניה: האני אשביר ולא אוליד יאמר ה' אם אני המוליד ועצרתי אמר אלהיך: שמחו את ירושלם וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".
אם גאולה נקראת לידה, והמשיח בא אחרי חבלי משיח. אין מתאים מנשים להיות אלו שבזכותם באה הגאולה. כיון שלידה מתאימה להם יותר מכל.

פרק ה - ירושלים ונישואין

נישואים - קשר עם אלוקים מכאן הקשר והסיבה להזכרת ירושלים בתוך ברכות הנישואים. בנישואים אדם נקשר אל השורש. על פסוק שנאמר ביעקב "ויפגע במקום" פירשו חכמינו בפשט הפסוק כברת ארץ. ופירשו גם ש"המקום" זה כינוי לקב"ה. אדם שמתחבר למקום בשני הפירושים. מתחבר אל האלוקים ואל המקום שממנו הוא נברא. יכול להמשיך את מעשי הבריאה.
קשר הנישואים הוא קשר ביסוד החיים - בלי קשר זה אין חיים בעולם. עם הקשר הזה נעשה האדם שותף לקב"ה. "שלושה שותפים באדם - הקב"ה אביו ואימו". רגע השותפות בין שלושתם "הקב"ה אביו ואימו" - הוא בנישואים. שלושתם שותפים בבריאת אדם נוסף, שותפים עם הקב"ה במלאכתו. בלי קשר זה אדם מופרד מאשתו ומופרד גם מקשר עם הקב"ה. ולכן ה' מצפה עד גיל עשרים שישא אשה - עברו עשרים אומר הקב"ה וכו'. עם אשה יכול האדם לזכות לקשר עם ה'. איש ואשה זכו - שכינה בניהם.
נישואים קשר עם ירושלים - הברכה החמישית משבע הברכות מתחילה בסגנון ה"מטעה" לחשוב שמדובר על בני אדם. על אשה שלא ילדה. הלא כך הוא סגנון הברכה: "שוש תשיש ותגל עקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה" רק בסיום הברכה אתה למד שמדובר על ציון וירושלים "משמח ציון בבניה".
ניסוח הברכות הוא מדויק ומטרתו בין השאר ללמד שהקשר בין הגאולה הפרטית לגאולה הכללית הוא לא מקרי כלל וכלל. בגלותה - גם אנו כואבים, ובגאולת ציון נגאל גם אנחנו.
הברכה השביעית שוב מחברת את שמחת הנישואים הפרטית עם השמחה הכללית הנמשלת לשמחת חתן וכלה "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך". בברכה זו מתחילה בשלמות השמחה של זוג מתחתן "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדוה. אהבה ואחוה, שלום ורעות". שלמות של אהבה בין שנים. אך באמצע הברכה היא מקבלת תפנית "מהרה ה' אלקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה. קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם - ברוך אתה ה' משמח החתן עם הכלה".
הסיבה לכך היא כי נישואים הם הקשר שלנו עם השורש. אי אפשר לנישואים אמיתים בלי השורש, בלי ירושלים. בלי אלוקים. בלי ברכה.
ניתוק מנישואין - חורבן - והדברים הם הדדים. אין יותר "חורבן" מהפסקת שמחת הנישואים. כה אומר ירמיהו (פרק טז - ט) "כי כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל הנני משבית מן המקום הזה לעיניכם ובימיכם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". - זה חורבן!! אין שמחת נישואים.
הגאולה מתבטאת דוקא בשמחת נישואים (פרק לג - י) "כה אמר ה' עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אמרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה בערי יהודה ובחצות ירושלם הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אמרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו מבאים תודה בית ה' כי אשיב את שבות הארץ כבראשנה אמר ה'".
חכמינו ז"ל אמרו: "ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות, שנאמר: (ירמיהו ל"ג) "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות". ואם משמחו מה שכרו? - אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר: (שמות י"ט) "ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקל שופר וגו' ויהי קול השפר וגו' והאלהים יעננו בקול". רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה, שנאמר: (ירמיהו ל"ג) "מבאים תודה בית ה'". רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: (ירמיהו ל"ג) "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'". (ברכות ו:)
חורבן הבית - הפסקת נישואין? - עד כדי כך הקשר הוא חזק בין נשואין לגאולה שבזמן גלות מצרים וגזירות פרעה הלך עמרם גדול שבט לוי וגירש את אשתו יוכבד וכך עשו כולם אחריו. רק הלחץ של מרים איפשר את מהלך הגאולה ולידתו של משה. גם בחורבן בית שני היו אנשים שרצו ללכת בדרכו של עמרם.
"תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה; ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה: לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (בבא בתרא דף ס:).
התיקון הגדול של יום כיפור - בזמן שבית המקדש קיים, התיקון הגדול ביותר שנעשה במקום הזה בבית המקדש - נעשה ביום הכיפורים. בשעה שכהן גדול נכנס לפני ולפנים. לקדש הקדשים. ומכפר על כלל ישראל. (ויקרא פרק טז) "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל".
היכולת הזאת לגשת אל הקודש. אל השורש של כל השורשים כולם. אל אבן השתיה שעליו הושתת העולם . היכולת לגשת אל לוחות הברית - התשתית הרוחנית של עולם שאילולי קיבלו אותם ישראל - היה העולם חרב.
היכולת הזאת לגשת אל השורש ולכפר משם על רבבות עמך בית ישראל, תלויה בכהן הגדול ובאשתו. הכהן חייב להיות גם הוא מתאים אל השורש. השורש הוא היות האדם ואשתו "אחד". כך נוצר האדם וכך הוא יכול לכפר. לכן הכהן הגדול "וכיפר בעדו ובעד ביתו" - "היא אשתו" (ויקרא רבה פרשה ה) ורק אחר כך יכול הוא לכפר על כלל ישראל. "כפרתו קודמת לכפרת ביתו, כפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל. (יומא מד.)


פרקים קצרים
שבעת המלכים - כשהזוהר מתאר את שלבי הקילקול והתיקון של העולם הוא מלמד אותנו שהכל רמוז בתיאור שמתארת התורה על מלכים שמלכו על ארץ אדום לפני שלב התיקון, שלב של מלכי ישראל.
"ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל: וימלך באדום בלע בן בעור ושם עירו דנהבה: וימת בלע וימלך תחתיו יובב בן זרח מבצרה: וימת יובב וימלך תחתיו חשם מארץ התימני: וימת חשם וימלך תחתיו הדד בן בדד המכה את מדין בשדה מואב ושם עירו עוית: וימת הדד וימלך תחתיו שמלה ממשרקה: וימת שמלה וימלך תחתיו שאול מרחבות הנהר: וימת שאול וימלך תחתיו בעל חנן בן עכבור: וימת בעל חנן בן עכבור וימלך תחתיו הדר ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב: (בראשית פרק לו (
הרבה נכתב על שבעת המלכים הללו בזוהר ובכתבי האר"י ז"ל. שם מודגש כי רק אצל המלך האחרון - השמיני מוזכר שהיתה לו אשה "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב" לכל המלכים האחרים לא היתה אשה!? זה לא אומר שהם היו נזירים. זה אומר שהם לא נשאו נשים. לא כרתו עימהם ברית. לכן הקידושים מתיחסים לישראל דוקא "מקדש עמו ישראל על יד חופה בקידושין".
זהו אותו קילקול של הענקים שעברו מן העולם. זהו עצמו הקילקול של הנצרות שהתפתחה בגלות כאילו במקום עם ישראל. כמריהם לא נושאים נשים, הנזירות לא נישאות לאנשים. המשך לקילקולם של מלכי אדום. זאת עוד אחת מהסיבות למה הגלות תחת הנוצרים נקראת גלות אדום.
לבן - אחד הקלקולים הגדולים שבגללם נאמר על לבן שהוא יותר גרוע מפרעה הוא בגלל שביקש לעקור את הכל. מסביר אוה"ח הקדוש שאנו מזכירים אותו כל ליל פסח בגלל התערבותו הזדונית בסדר הנישואים של יעקב אבינו, התערבות שגררה בלבול בדעתו של ראובן, "בני תמורה", סכסוך בבית, מחלוקת בין האחים ולבסוף ירידה למצרים.
לבן שיודע כי עיקר מעלתם בני ישראל היא בענין הנישואים - מנסה לקלקל בדיוק אותו מקום ומצליח. הוא בנו של "בתואל" המקולקל שעסקו כל היום עם הבתולות. עד ששמם נקרא עליו, ובתואל הזה הוא אבי הטומאה הנקראת "לבן". הוא ולבן בנו מנסים לקלקל בנישואים של יצחק ורבקה - ללא הצלחה. ובנו ממשיך דרכו מנסה לגרום יאוש ושבר בחיי הנישואים של יעקב ורחל. עד שה' מתערב ומזהיר אותו לבל יזיק ליעקב ולבנותיו. "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" רק "אלוהי אביכם אמר אלי השמר וכו"
שבע שנים עובד יעקב בשביל רחל, ולבסוף מקבל את לאה. עוד שבע שנים נוספות הוא עובד בשבילה "ביום אכלני חורב וקרח בלילה. ותידד שנתי מעלי". הוא יודע את מעלתה של רחל ועובד בשבילה. אבל הוא לא מכיר במעלתה של לאה. זאת האשה שממנה הכהנים הלויים והמלכות - יהודה. זו האשה שבונה יותר מכל את בית ישראל "וירא ה' כי שנואה לאה". חכמינו אמרו כי יעקב לא ראה את לאה - לגודל מעלתה.
בית המקדש נמשל לאשה - על האפוד אומר רש"י (שמות פרק כח פסוק ד) שלא שמע מרבותיו איך הוא היה ממותקן "ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פורציינ"ט בלעז [חגורה] שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים" ומנין אמר ליבו של רש"י לדמות את האפוד לבגדי נשים?
בכמה מקומות ראינו שההיכל והמשכן נמשל לאשה. במדרש "תנא דבי רבי ישמעאל למה משכן דומה? לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה מהלכין אחריה". (ילקוט שמעוני תרומה שסט). והלא כך אמר דוד המלך בתהלים (קמד) "בנותינו כזוית מחטבות תבנית היכל". גם התורה כשהיא רוצה לתאר את בנית המשכן היא חוזרת על הביטוי "אשה אל אחותה" בענין הקרסים והיריעות וההתאמה בניהם חמש פעמים. ולזה רמז רש"י בפירושו לתורה על היריעות המשכן המשתפלות לכיון פנים המשכן אומר רש"י (שמות פרק כו פסוק ט) " דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה".
ואם בית המקדש נמשל לאשה הרי השראת השכינה בתוכו היא היא החתונה. על הפסוק בשיר השירים "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו" אמרו חכמינו ז"ל במשנה (תענית כו) "ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו".
וחכמינו אמר במדרש שאם יש חתן ויש כלה יש גם חתונה "ביום חתונתו - זה סיני חיתונין היו שנא' (שמות יט) "וקדשתם היום ומחר". וביום שמחת לבו - זה מתן תורה שנא' (שמות לא) "ויתן אל משה ככלותו וגו'" ככלתו כתיב, דבר אחר "ביום חתונתו" - זה אהל מועד. "וביום שמחת לבו" - זה בית העולמים. ומנין לאהל מועד שחיתונין היו? דכתיב "ביום כלות משה להקים את המשכן" - כלת כתיב. ביומא דעלת כלתא לגננא. (במדבר רבה יב).
ולכן אמרו חכמינו ז"ל איש ואשה שזכו שכינה בניהם. לא זכו - אש אוכלתם. בדיוק כמו שהיה בבית המקדש שנאמר בו "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה". זהו שאמר הפסוק "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך".
והייתם כאלוקים - כאן צריך להדגיש כי יצירת האשה אינה יצירת יש מאין. היא היתה חלק ממנו וביצירתה היא הפכה להיות אשיות בפני עצמה.
חכמינו מסבירים למה בלעדיה הוא כל כך חסר ואיתה הוא כל כך שלם. כיון שקודם יצירת האשה היא היתה מחוברת אליו גב אל גב. אחרי ההפרדה היא מחוברת אליו פנים אל פנים. ההבדל הגדול בין שניהם הוא בעובדה שקודם לכן זהו חיבור בלי דעת. בלי רצון. ולכן זה "לא טוב". אחר כך זה חיבור בדעת וברצון ובשמחה.
הרגע הזה הוא הרגע המסוכן ביותר לאדם ליפול בחטא עץ הדעת. כשהוא הגיע למדרג שבה הוא מחובר בדעת ולא מחובר בטבעו זו מעלה ל"דעת" "וידע האדם את חוה אשתו" ומזה מגיע החטא בפסוק אחד אחרי זה. בידיעה זו מגיע האדם למעלה גדולה ואז מתקנא בהם הנחש. הקב"ה בעצמו היה שושבין שלו ושמח אותו בגן עדן!!! איך לא יקנא בו הנחש? שחומד את חוה ועושה מה שעושה.
רש"י במקום מסביר מה כל כך "לא טוב" בהיות האדם לבדו. ומה הסכנה שיש כשהנחש רואה את אדם וחוה מחוברים. (בראשית פרק ב - יח) "שלא יאמרו שתי רשויות הן. הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג".
ואמת באותו רגע שהם הפכו ל"אחד" חוזר החשש שיאמרו שהאדם הוא כמו אלוקים. זה בדיוק מה שאמר הנחש לחוה "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע".
לכן הצניעות בחיים ובמיוחד בחיי הנישואין ובמיוחד בשעת יצירת החיים היא חובה גדולה ואם לא עושים כן יש סכנה גדולה.
אשה כפולה - על סיפור הלידה של האדם כתוב: "וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: וביום השמיני ימול בשר ערלתו: ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה: ואם נקבה תלד וטמאה שבעים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה". (ויקרא פרק יב).
וכאן שואלים למה על לידת בן יש לה שבע ימי טומאה ושלושים ושלש ימי טהרה. ועל בת יש כפול ימי טומאה וכפול ימי טהרה. ובאמת צריך להבין למה יש ביצירת האשה יותר טומאה ויותר טהרה?
וכנראה שדבר זה נעוץ בעצם יצירת האשה שנוצרה פעמים. פעם אחת עם יצירת האדם, ופעם שנית כשאלוקים הפריד אותה מהאדם השלם ובנה אותה והביאה אל האדם לאשה.
יצירה כפולה. טומאה כפולה. טהרה כפולה.
כי כלל יש לנו בכל דיני טומאה וטהרה. לפי חיבתן - טומאתם. כך מובא במשנה משנה (מסכת ידים פרק ד משנה ו) : אומרים צדוקים קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידים וספרי הומריס אינו מטמא את הידים. א"ר יוחנן בן זכאי וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד? הרי הם אומרים עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים. אמרו לו: לפי חבתן היא טומאתן וכו' אמר להם : אף כתבי הקודש לפי חיבתן טומאתם.
כך גם ביצירת האשה לפי חיבתן - לפי ימי טהרתם - כך ימי טומאתם. ומכאן להבנת הרבה דברים באשה. היכולת הגדולה שלה מצד אחד להביא טהרה גדולה - לקבל תורה ראשונות, ולהביא את הגאולה. ומצד שני להביא טומאה גדולה - להביא את חטא אדם הראשון.
צלע - פרצוף - זנב - ובגמרא מובא דיון מה היתה הצלע שממנה נוצרה האשה. במדרש (ויקרא רבה יד) "אמר ריש לקיש בשעה שנברא, דו פרצופין נברא, ונסרו ונעשה שנים גבים גב לזכר גב לנקבה". יש אומרים זנב של אדם הראשון היתה וממנה נעשתה חוה. ויש דעה שלישית שאומרת כי חוה נוצרה ממש מהצלע של האדם הראשון.
רש"י בפירושו לתורה אומר (בראשית פרק ב) "מצלעותיו - מסטריו, כמו "ולצלע המשכן", זהו שאמרו שני פרצופים נבראו". וכך הוא באמת פשט הפסוק.
אך האר"י ז"ל אומר ששלושת הפירושים אמת. בעולם הנמוך ביותר האשה היא כמו זנב לאיש. בעולם שלמעלה ממנו צלע שלו. ובעולם היותר עליון הם שני פרצופים.
לפי הדרך שבה יחיה האדם כך הוא יתיחס לאשתו. אם הוא ברמה נמוכה הוא מתיחס לאשתו כמו זנב. (פסחים מט:) " תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ - כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים - אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים". זו היא הקללה שנאמרה לאשה אחרי החטא: "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך".
רק אם הבעל הוא תלמיד חכם, היחס שלו לאשה הוא בהתאם (יבמות סב:) "ת"ר: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר: "וידעת כי שלום אהלך". מכבדה כגופו זה לא רק כמות של כבוד אלא הכרת המקור והערך האמיתי שלה. "אוהב כגופו ומכבד יותר מגופו". ולא מתיחס אליה כמו אל זנב.
---------------------------


עוד דע לך שיש בנושא זה ספרים רבים על האשה ביהדות תוכל למצוא בכל חנות ספרים