ללא נושא

אסור להסתכל באישה לשם הנאה ארוטית או גירוי יצרים ותאווה. זה חמור הרבה יותר באישה נשואה , או בקרובת משפחה שאסורה לך. מותר להביט באישה במבט רגיל בלי מחשבות זרות והרהורי עבירה, והוא הדין בדיבור . אם תוך כדי דיבור עולים מחשבות זרות, והגוף מתגרה, באשה נשואה או בקרובת משפחה שאסורה, חובה לפרוש ולהתנתק מיד. אפשר לומר: "סליחה אני מצטער, אבל אני חייב ללכת . מחכים לי"(וכדו'), וללכת מיד. ברווקה ישתדל להתגבר על יצרו , להסיח את דעתו, או שילך לשירותים, ואם רואה שיצרו גובר עליו יפרוש וילך. מותר בהחלט להסתכל באישה פנויה כדי לבדוק אפשרות של נישואין, ומותר לדבר גם שיחות נפש ארוכות לצורך מצוות חתונה, וזה מוסכם על רוב הפוסקים. אולם, כאן מתחילה מחלוקת גדולה. רבים סבורים, שגבר אינו יכול להתגבר על יצרו בדרך כלל, ודיבור או מבט סופם לבוא לכלל עבירה. לפיכך הם פוסקים ש"צריך להתרחק מנשים מאוד מאוד ", כפי שכתב מחבר השולחן ערוך, והמסקנה היא חברה נפרדת עד כמה שניתן להפריד. זהו הכיוון שמוביל הרב שלמה אבינר, בשנים האחרונות.
אמת הדבר שרוב הפוסקים הלכו בדרך זו, וזה גם היה מתאים ודי טבעי בחברה , שבה היו הורים מחתנים את ילדיהם בגיל 13-16 ועד 18. בחור היה פוגש מספר בחורות בתוך המשפחה המורחבת (באירועים משפחתיים) באופן טבעי, ודי היה בזה. החברה של היום שונה לחלוטין, וגם בשביל ללמוד כמה שנים בישיבה קטנה/תיכונית ועוד כמה שנים בישיבה גדולה/הסדר, צריך לקחת בחשבון הרבה הרהורי עבירה, של בחורים צעירים, ודווקא בחברה נפרדת. החברה ברובה הגדול מעורבת, וגיל הנישואים עלה מאוד. בחברה כזאת עולה השאלה באופן אחר.
ר' מרדכי יפה בעל "הלבושים" (בקיצור, "הלבוש") התיר לומר דברים שבקדושה בחברה מעורבת, מפני שאנחנו רגילים בין הנשים, והן בעינינו כ'עורבים לבנים' כלומר, שזה טבעי ואין בכך הרהורי עבירה. על היתרו של 'הלבוש' סמכו הלכה למעשה ברוב המקומות במזרח אירופה, בפרט בחתונות ובאירועים. ההפרדה הנהוגה כיום היא חומר של הדור האחרון שחזר לפסק השולחן-ערוך, אולם בדורות קודמים סמכו הרוב גם החרדים, על פסק ה'לבוש', שנחשב פוסק בר-סמכא, והיה תלמיד הרמ"א והמהרש"ל, ופרסם ספריו זמן קצר אחרי השולחן-ערוך, פסק הלבוש קדם כמה דורות לשאלה שנשאל הרב יחיאל יעקב ויינברג בעל 'שרידי-אש' (בדור הקודם) על תנועת-נוער מעורבת ההיתר המפורסם של שרידי-אש מבוסס גם על שיקולים חינוכיים, מפני שהוא הבין היטב, שבלי תנועת-נוער דתית מערבת ילך רוב הנוער הדתי לאיבוד. מכאן יצא, שזהו היתר שבדיעבד, ואולם פסק הלבוש הוא היסוד, והוא יצר את האפשרות של חברה דתית מעורבת באופן טבעי, גם כשמדובר בנשים נשואות, ואין טעם להחמיר בתנועת-נוער יותר מאשר באירועים שבהם משתתפים זוגות נשואים.
גם הרב קוק (הראי"ה), שהיה מחמיר גדול בפרט בענייני צניעות סבר למעשה כ'שרידי אש', שכן כתב לחביבי לבבו חניכי בני-עקיבא מכתב חם, ורק דרש מהם להימנע מריקודים מעורבים, שהם עבירה מכוערת. הרב קוק גם נתן גיבוי מלא לתלמידו הנאמן הרב נריה בעבודת הקודש בבני-עקיבא, וזאת בתקופה שבה ברוב סניפי בני עקיבא עדיין רקדו מעורב. בינתיים התחזקה החברה הדתית-לאומית מאוד, וכמעט שאין בה תופעות כאלה, והנה עכשיו מבקשים תלמידי הרב אבינר להפריד לגמרי את הסניפים.
זוהי חומרה שתביא להרס גדול, בלא ספק. במקום תנועה מובילה ומשפיעה של עשרות אלפי חניכים, נקבל תנועה מתבדלת של כמה אלפים, והרוב הגדול של הנוער הדתי ילך למסגרות פחות דתיות, ולרחוב. ה"צדיקים" האלה חושבים שהם מתקדמים, ואינם אלא הורסים. לעיניהם ולאוזניהם עוד שלושה דברים:
א. במו עיני ראיתי את ידידי הרב אבינר עורך חופה כשהקהל עומד מעורב, ונושא דברים בקידוש ובאירועים, שבהם הקהל ישב מעורב. פירוש הדבר, שגם הוא סומך על ה'לבוש', ותמוה הניסיון להחמיר בתנועת-נוער של רווקים ורווקות, ולהקל בזוגות נשואים.
ב. אילולי תנועת בני-עקיבא שהביאה אותנו אל התורה לא אני ולא הרב אבינר ולא רבים אחרים, לא היינו מגיעים כלל ללמוד תורה וללמדה, במה שהשגנו ב"ה. נערים רבים כמונו הסתובבו בשוק והתרחקו מהתורה. כל תלמידי הרב אבינר: כל תורה שלמדתם, אמרו תודה קודם כל לתנועת בני-עקיבא המעורבת, בארץ ובחו"ל. לפיכך, אם יבואו בני נוער ויבקשו להפריד בנים ובנות (כפסק שולחן-ערוך), יש להחתים אותם תחילה על מסמך מפורש, שהמתירים סומכים על ה'לבוש' ועל שרידי-אש ועל הרב קוק עושים כדין תורה, ויש להם על מה שיסמוכו. מי שרואה ברוב חברי בני-עקיבא עבריינים חלילה, אין לו זכות להישאר בתנועה.
ג. סיפור מעשה שהיה הלכו קומונר בני עקיבא (אברהם הופמן, שסיפר לי את הסיפור) וקומונר עזרא בירושלים, בראשית שנות המדינה, אל הרב צבי פסח פרנק (גדול המשיבים בירושלים, שהיה מקובל על רוב החרדים), ושאלו אותו על תנועת נוער מעורבת במציאות ימינו. הם הסבירו שרוב הצעירים חיים רוב ימיהם בחברה מעורבת, ויש חשיבות רבה לכך שהחינוך בתנועה לשמירת תורה ומצוות יתקיים באופן טבעי באותם התנאים. שאלתם היתה, אם הדבר מותר לפי ההלכה.
הרב פרנק שכבר היה חולה, הזדקף במיטתו, וענה להם כך: מעשה בבחור ישיבה שהלך אל רבו לשאול שאלה. הרבנית פתחה את הדלת והבחור נבוך, שכן לא הורגל כלל לדבר עם אשה. פניו האדימו והוא נעץ את עיניו ברצפה, ושאל במבוכה אם הרב נמצא. הרבנית שהיתה חריפת לשון (דמות ידועה!) אמרה לו – יותר טוב שתסתכל עלי ותחשוב על הרצפה, מאשר תביט ברצפה ותחשוב עלי.