שאלה
כבוד הרב שלום רב.
מזה כשנתיים וחצי יש לי חבר חילוני שבא ממשפחה חילונית לחלוטין (והם מצאצאי החפץ חיים, דור שני לניצולי שואה, מנותקים מהיהדות באופן מבהיל)חברי הוא בן זוג מדהים ויוצא מהכלל, אבל- חילוני. משפחתי ואני מנסים לקרבו ליהדות בעיקר ע"י סיפורי תורה על גדולתו של ה', ללא הצלחה בינתיים. הוא אומר שהוא מאמין ב- ה' ובתורה, אבל לא חושב שיש צורך לשמור שבת או להתפלל, כי זה מיושן והוא אומר שהוא מודה ל-ה' בדרכיו, ע"י שיחות שבועיות.
בשיחות שהיו לנו על עתידנו כזוג הוא אמר הביע הסכמה לכך שילדינו יקבלו חינוך דתי בבית ספר דתי, אך הוא ישמור על זהותו החילונית ויחלל שבת שלא בפניהם, בחדר צדדי כלשהו שיהיה רק שלו.
אני חווה כאב לב בכל פעם מחדש כשאני רואה שהוא לא מברך לפני האוכל, לא מניח תפילין (למרות שהוא אומר שכאיש משפחה הוא כן מתכוון להניח), לא אוכל כשר (לא טרפות. עם טרפות הוא הפסיק לאחר היכרותנו, על דעת עצמו!) ועוד חטאים כהנה וכהנה. איני יכולה לשאת את זה שהוא הולך שלא בדרך ה'. הוא בד"כ לא מאמין לסיפורי תורה, כי לדעתו הם מנופחים ולא הגיוניים וגם זה שובר אותי.
בכל פעם שאני מצליחה לגרום לו או לבני משפחתו לעשות מצווה כלשהי, אני מרגישה שאני גורמת נחת ל- ה', אך אני חוששת שלא אוכל לגדל את ילדיי בדרכה של תורה במידה וניתחתן ואגרום הרבה יותר צער מנחת לקב"ה.
מה אוכל לעשות כדי לקרב אותו ואת בני משפחתו? במה אוכל להתחיל כדי לגרום לאמונתם להתחזק ולעורר בהם רצון כנה לשמור מצוות? האם הקרב שלי אבוד מראש?
אודה לך מאוד מאוד אם תוכל לעזור לי, תשובותיך לשאלות באתר זה נגעו לליבי במיוחד.
תשובה
בע"ה
לצערי אינני איש בשורה, מנסיוני ראיתי כמה נשים שנכנסו לתוך סיפור כזה מלא בהבטחות וכוונות טובות, אבל עם השנים העניינים הסתבכו, והכאב היה גדול מאד.
אינני קובע שזה בלתי אפשרי בעליל , אלא שזה קשה ומצריך מסוגלות זוגית והורית יוצאי דופן, שאולי ניחנו בהם יחידי סגולה.
בכל מקרה זו בודאי לא דרך נורמלית לחיות כמשפחה ובודאי שלא לגידול ילדים.
בפרשת בן סורר ומורה , התורה אומרת שההורים אומרים ש"בננו זהה .. איננו שומע בקולנו" - עיני בפירוש הרש"ר הירש לתורה, הוא מסביר יפה את החשיבות העצומה שיש לשדר המשותף של ההורים לילדיהם, וכמה קשה לילד שיודע שאבא אומר כך ואמא אומרת אחרת. זה פתח גדול לבעיות חינוכיות קשות.
אני ידע שבגילך קשה להבין דברים כאלה , כי האידיאל של חיים משותפים בוער , והכוחות פועמים, אבל עם השנים , החיים מתעצבים גם בשיגרה , וזה המבחן האמיתי שלהם, הרי לא מתחתנים על דעת שנשארים צעירים לעולם. אנחנו יודעים שנתבגר וגם נזדקן ביחד, ומה לעשות , חשיבה של מבוגרים איננה אותה חשיבה של צעירים. ועל זה אמרו חז"ל לפעמים "בנין צעירים - סתירה" .
זה נסיוני, אבל אינני איש מקצוע, ואני מציע לך כן להתייעץ באופן יותר עמוק עם איש מקצוע בתחום הייעוץ הזוגי,כמובן בתנאי שהוא עצמו ירא שמים .
בברכה,