אני עושה שירות לאומי ומרגישה שאני פשוט טובעת בגועל

מזה עוזר שאת שם? את צוחקת נכון?
מאיפה את רוצה שאתחיל?
לפי מה שתארת, הילדים האלו לא בדיוק סבלו מעודף אהבה, יחס, מגע, צומי במובן הפשוט של המילה.
הם ילדים מורעבים. לחום, להתייחסות, להשקעה.
עד שכבר סוף סוף נפלה עליהם מישהי שבאמת איכפת לה, בת שבחרה מרצון ללכת ולהפוך את המילים הכל כך קטנות האלו 'שרות לאומי' למשהו מוחשי וחי, עד שכבר הגעת אליהם את רוצה גם את זה לקחת להם?
הרי בלי שאף אחד ישמע, בשביל מה נכנסת לשם בכלל? בשביל מה היית צריכה את כל הכאב ראש הזה, את הגסות הזו שנוטפת מכל קיר בבית הספר הזה, את הברוטליות, כל הגועל נפש הזה?
אני מניח שהיית יכולה לעשות משהו פחות בומבסטי, יותר סטרילי כזה, מעודן ונוצץ, זה לא שמישהו (מלבד מי שבאמת צריך לדעת) יודע כמה שאת באמת משקיעה שם?
אז בואי נעשה קצת סדר:
כן, מסתבר שזה נכון, ומי שהולך להיות ה'מטאטא' כמשל של הבעש"ט, סביר שגם יתלכלך.
אבל על מה אנחנו מדברים כאן? על פרורי אבק? או אולי על נשמות, פתליות מכובות של אש שמכוסות בשכבות של בוץ וגועל, ילדים של הקב"ה שמכולם הוא גלגל את הדברים בצורה הזו, שדווקא לך, כששמעת על ההצעה ה'מושכת' הזו, משום מה היא באה לך דווקא טוב להבדיל מבנות אחרות שזה קצת הפחיד אותם, אחרי הכול ילדים בסיכון וזמן פנוי לפסיכומטרי לא בדיוק הולכים ביחד...
אני יודע למה את מתכוונת עם התחושה הזו של הגועל נפש הזה כי גם אני עבדתי עם ילדים כאלו וכמעט אחרי כל שיחה איתם חיפשתי נואשות שקית הקאה גדולה גדולה כי לא יכולתי יותר.
איזה דברים רצים להם בראש וכמה מגעיל הם יכולים לדבר ומתי שהם כבר נכנסו ממש לשוונג, גם השטן חיפש דחוף אקמול וסתם ת'אוזניים כי יש גבול למה שהקיבה שלו מסוגלת לשאת.
אבל יודעת מה? דווקא בגלל זה, ביחד עם תחושת הגועל הגיעה התחושה השניה, הגבוהה יותר, זו שבאמת הוציאה לפועל את הרעיון שבנתינה רק מרווחים וככל שהיא יותר קשה ובלי גבול, ככה גם את הולכת לקבל מהם יותר, לגדול יותר, להרים את האישיות שלך ממהות של נוטלת לכזו שגם יודעת לתת.
נכון, הם כל כך מגעילים ולכן זה עושה את כל העניין הרבה יותר גדול ממה שהוא!
תחשבי רגע מה את מרגישה כלפיהם עכשיו? את באת לשם בשביל לתת, אבל טבעי לגמרי שיש לך גם המון כעס:
"מה ניסגר איתם לעזאזל? למה אתם חייבים להיות כל כך רעים כאלו? דוחים?"
אבל אם אני באמת אשאל אותך, אם נניח היית בת יחידה להורים שלך והם היו מחכים לעוד בת או בן במשך כמה שנים וכלום.
ואז אחרי אין ספור תפילות ובקשות, אחרי כמה שנים במזל טוב יש לך אח קטן וחמוד
והאח הזה, מה לעשות, בואי נגיד ששד לידו זה ילד כאפות...
מופרע לגמרי, ידו בכל ויד כל בו, באמת סיפור אבוד.
ומישהי שהייתה מדריכה במקום הזה שהסכים תודה לאל לקבל את אח שלך, הייתה אומרת ביאוש על אח שלך והחברים שלו:
"אבל אני פשוט לא מבינה מה זה עוזר שאני שם..כי גם ככה אין כ"כ תקווה לילדים האלה"
מה היית מרגישה באותו רגע?
מן תחושת צריבה קשה זו, שנולדת לה בבטן וממשיכה עד לגרון.
היה בא לך להקיא.
'איך את מעיזה' היית חושבת
'מזה אין סיכוי? מה נראה לך שאח שלי והילדים האלו באמת רצו להיוולד עם התכונות האלו ובתוך הסביבה הזו? למה כולם נולדו עם כפית זהב בפה?'
ואחרי הכול אנחנו עדיין מדברים כאן על חינוך, אז נכון שבדור שלנו התרגלנו לקבל הכול כאן ועכשיו, ואם זה היה תלוי בנו, היינו מכניסים את כל הילדים האלו למיקרוגל, מכוונים על הרמה הכי גבוהה, חצי שעה על השעון והם יצאו לנו כמו חדשים, אבל גם את מבינה שזה לא עובד ככה.
אין לך מושג כמה מילה שלך יכולה להשפיע ואיך שחיוך שמגיע במקום יכול להיכנס כמו חץ ישר לתוך הנשמה שלהם.
עכשיו את לא רואה את זה? אין לך שמץ של מושג מה אני לעזאזלי רוצה ממך כי עובדה שלא רואים שיפור?
אז כאן את מוזמנת למרות הבאסה שבדבר לחזור לשיעורי ביולוגיה לפרק של הגרעין והנביטה.
כי ככה זה הדברים הטובים:
לוקח זמן לראות אותם והם קוראים בדרך כלל בשקט ולאט לאט.
מה שכן, מאוד טבעי וגמרי מקובל שתעמדי עם יד על הדופק לגבי הכלים שלך ולשאול את עצמך שאלות שרק את יודעת את התשובה עליהם:
האם את באמת מסוגלת להכיל אות? לעמוד בכל הלחצים האלו?.
האם למרות שאת מכירה בחשיבות של הדבר, את עדיין מה לעשות, מרגישה שזה פשוט קשה לך?
אם כן, וגם זה מקובל לגמרי אולי באמת זה לא מתאים לך. ממש לא קשור לכישלון יותר כמו להערכה לא נכונה, קורה, טועים, טעות, טעינו.
אבל אם נדמה לך שאת כן יכולה למשיך עם זה וזה תלוי רק בך, שבי עם עצמך ותראי אם זה דבר שאת יכולה לטפל בו, לדוגמא: להתחבר לעוד שעות של תורה, שיעורי מידרשה, יותר אורייתא וכו'...תקשיבי ללב שלך ותראי גם לאן הוא חותר, מה הולך לעשות לו טוב.
אין עניין שתהיי מבואסת למשך כל מה שנשאר לך מהשירות שלך, השמחה ידועה כלפיד שיכול להדליק נשמות, העצבות לא כל כך...
תחשבי על זה, תבחני את זה ותתפללי לקב"ה שיתן לך את הבינה להחליט מה באמת יקדם אותך לעבר ההגשמה שלך.

מקווה שקצת עזר ורק בשמחות
אבינועם
avinoam811@gmail.com