שאלה
היי קודם כל תודה על האפשרות לשאול שאלה.
מאז שאני קטנה תמיד היה לי חיבור לדת למרות שלא גדלתי בבית דתי ובערך בגיל 10 התחלתי לשומר שבת וחגים, בחודשיים האחרונים החלטתי שאני רוצה לקחת על עצמי צניעות ואפילו שמירת נגיעה, הבעיה שאני מפחדת מהתגובה של ההורים שלי, כשאבא שלי מחליט משהו או לא אוהב משהו שאני עושה אני לא ממש יכולה להתווכח ואני מפחדת מאיך שהוא יגיב כשהוא יראה אותי עם חצאיות, כי לפעמים גם על זה שאני שומרת שבת הוא מתעצבן, הוא חילוני אבל כן מאמין בה', מה עליי לעשות כדי שיקבל את זה כי גם ככה אני עוברת תהליך לא קל ולפעמים אני מרגישה שיצר הרע גובר עלי, אני לא חושבת שאם ההורים שלי יתנגדו אני אהיה מספיק חזקה כדי להמשיך וכנראה שאני אקח צעד אחורה ואני ממש לא רוצה שזה יקרה. מה אני יכולה לעשות שיגרום לו לקבל את זה ולתמוך בי?
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום לך.
עוד לפני שנכנסים לשאלה ולתשובה אני רוצה לעשות עצירה. בלימה.
למה?
כי אי אפשר שלא לעצור ולקרוא שוב ושוב את השורות הראשונות שמספרות על מישהי חזקה, שמספרות על מישהי עם מודעות עצמית, שמספרות על מישהי שמצד אחד חושבת ומצד שני בעלת לב ורגישה.
הרבה פעמים אנחנו מתקדמים חיש מהר לאתגר, לקושי שעומד לנגד עינינו.
לפני זה, חשוב מאוד לעצור ולהסתכל על כל ההוד, על כל היופי, על כל הטוב שיש.
אני לא יודע מה איתך, אבל כשאני עושה את זה כלפי עצמי, זה כבר ממלא ונותן לי לגשת מתוך ראש מורם שצופה קדימה, לא מתוך ראש מורד, מתבייש ומפחד.
כשאת צופה קדימה, את אקטיבית, אבל כמו שכבר כתבתי – יש פה מישהי עם שכל ורגש.
שכל שמבין את מה שטוב אבל גם רוצה לפעול ברגישות.
לכן, כשאת אקטיבית, אולי נכון, מתוך רגישות, שתפתחי את זה מול ההורים.
לא מתוך קביעת עובדה וקווים אדומים שלך, אלא על הצרכים שלך.
לדוגמא:
"כשאני שומרת שבת לפי ההלכה, כשאני לא מדליקה אור או נוסעת בשבת, זה נתן לי תחושה של התחברות ל'אני הפנימי' שלי, זה נותן לי כח פנימי להשקיע בדבר כזה או אחר. וזה גם צורך שלי. אני רואה שלפעמים לא פשוט לאבא כשאני מקפידה על הלכות בישול בשבת והוא (לתאר ברגישות וזהירות משהו אובייקטיבי שהוא עושה, גם תוך כדי אנחה, לדוגמא). שתדעו שזה כואב לי, כי אני לא רוצה שהתהליך שאני עוברת יהיה משהו שחצץ בינינו. אני גם לא רוצה שאתם תרגישו שאני מתרחקת מכם כי אני מתקרבת לדת. לי יש צורך לדעת שאתם יודעים את זה".
נכון, יש מצב שתחליפי את זה למילים שלך, וככה צריך להיות. אבל המסר של הדברים, בקצרה, זה שאת מתארת מצב אובייקטיבי לגביך ולגבי ההורים שלך. את מבטאת את הרגשות שזה מעורר אצלך ואת מבטאת את הרגשות שזה מתאר, כפי שאת חווה, אצל הורייך. מתוך זה את מביע את הצורך שלך, אולי גם את הצורך שאת רואה של ההורים שלך ומתוך זה מבטאת בקשה קונקרטית. משהו מעשי.
בסוף, ההורים שלך אוהבים אותך ורוצים בטובתך, ואת אוהבת את ההורים שלך ורוצה שלא יהיו מתחים ביניכם.
לפעמים כל אחד רואה את הטוב אחרת וחשוב, וזה לא קשור להתחזקות, אבל הוא יותר נוכח אז.
לכן, חשוב להביא אתכם לאותו דף שכולכם רוצים בטוב מתוך כבוד הדדי, מתוך אהבה גדולה.
זו דרך אחת שהיא יכולה לתת המון, ובחרתי דווקא אותה כי היא אקטיבית ונראה לי מתאימה למה שהשתקף חוזק, בשכל וברגש שלך במילים הפותחות של השאלה.
אפשר גם לגעת בזה בכיוון אחר, בכיוון של היעזרות בגורם שלישי, אבל אני חושב ששווה לנסות את הדרך הראשונה. אם תרצי שנציע אפשרויות אחרות, ולא רק היעזרות בוגרם שלישי – בשמחה רבה.
נתנאל
(14)