דיני אבלות לנשים

שלום רב

ראשית כל אני משתתף בצערך. תחושת היתמות המלוווה את אובדן ההורה קשה בכל גיל אך ללא ספק מועצמת כאשר ההורה נפטר בגיל צעיר . אחת ממטרות הלכות אבלות היא ללוות את האבל בחזרה אל תוך השגרה החדשה ללא האדם הקרוב אליו.

שאלותייך מקיפים חלק ניכר מהלכות אבלות וכמובן שאין כאן המקום לפרוש את היריעה כולה על כן אתמקד בשאלות הספציפיות –

1. באופן כללי אין הבדל בין איש ואישה בהלכות אבלות. ההבדלים שכן קיימים הם בעיקר בתפר בין הצרכים העולים מהלכות טבילת נידה, לאיסורים של הלכות אבילות, כמו לבישת בגדים מכובסים בימי השבעה וכדומה, או התרים מיוחדים לאשה נשואה כמו תספורת מיד אחרי השבעה וכדומה.

2. דיני האבלות של שלושים שנים עשר חודש על הורים כוללים מספר מוקדים:

א. עידון הגוף - במסגרת זו אסרו חז"ל את טיפוח הגוף כולל תספורת ונטילת ציפורניים. איסור זה הוא בשלושים של האבלות ובי"ב חודש עד שלב ש"יגערו בו חביריו" כלומר עד השלב שהשער גדל פרא והאדם נראה כאינו מהוגן. אצל גברים שיערו האחרונים מצב זה כגידול שער של שלושה חודשים, אך נראה שאצל נשים המקפידות על שערותיהן יותר אפשר לקצר את הזמן בהרבה. חז"ל גם אסרו את נטילת הציפורניים בזמן השלושים. לאחר תקופה זו מותר ליטול את הציפורניים גם באבלות על הורים. האיסור הוא על נטילת הציפורניים במספריים או בקוצץ ציפורניים, אין איסור ליטול את הציפורניים ביד או בפה.

ב. תענוג – במהלך השבעה אסור לרחוץ ולסוך את הגוף. מנהג קדמון מרחיב איסור זה גם לימי השלושים. אך דומה ובארצות החמות כמו ישראל וברמת ההיגיינה אליה אנו רגילים מותר לרחוץ כדי להסיר את הזיעה, ומותר לעשות זאת גם במים פושרים ורק רחיצה שיש בה תענוג ראוי למעט בה. בהקשר זה ראוי לציין גם את האיסור ללבוש בגדים מכובסים כל שלושים יום. גם איסור זה נובע מכך שבתקופת חז"ל לבישת בגדים מכובסים היה אירוע יחסית חריג והיה נחשב לתענוג מיוחד שהיה שמור לאירועים מיוחדים. כבר בפוסקים אנו מוצאים שהקלו בלבישת בגדים "המיוחדים לזיעה" שבגלל הצורך בהיגיינה כיבסו אותם הרבה יותר ועל כן לא אסרו את לבישתם. בעולם שלנו בו אנו מכבסים כמעט את כל הבגדים שלנו נראה שאפשר להקל בלבישת בגדים מכובסים בשלושים, ואולי להחמיר רק בבגדים שעברו ניקוי יבש. בהקשר זה נזכיר את המנהג האשכנזי לאסור לבישת בגדים חדשים כל שנת האבל. גם כאן יש מקום להקל בבגדים רגילים ולהחמיר רק בבגדים מיוחדים כמו חליפות או שמלות לאירועים מיוחדים.

ג. שמחה – אבל בימי השבעה אסור בשמחה אפילו מועטת, ואילו לאחר ימי השבעה התירו לו שמחה מועטת אך עדיין אסור את ההשתתפות במקום בו השמחה מרובה ופורצת. דוגמא מצוינת למקום כזה היא שמחת הנישואין, אך זו דוגמא בלבד באותה מידה אסור להיכנס למקום בו נערכת מסיבה אחרת ואפילו מפגש חברים רב משתתפים. בהלכה יש התלבטות מרובה ביחס לסעודות של מצווה כמו ברית מילה, בר מצווה וכדומה. מצד אחד אין בהם שמחה מתפרצת אך מאידך יש שם אלמנט מסוים של שמחה. כאשר יש סיבות מיוחדות להשתתפות בשמחה זו – כמו חתונה של קרוב משפחה – צריך לדון בכך באופן נפרד.

כחלק מהדיון בכך שאסור לאבל לשמוח, התעורר הדיון על שמיעת המוזיקה. לאור זאת אסרו אחרונים רבים את שמיעת המוזיקה במהלך שנת האבל כמו שאסרו את שאר האלמנטים של השמחה. באופן אישי אני אינני סבור כך, ונראה לי נכון יותר לאסור רק מוזיקה שאכן מעוררת שמחה ולא כל שמיעה של מוזיקה. אינו דומה אדם ההולך לקונצרט או להופעה לאדם השומע מוזיקה באזניות במהלך נסיעה באוטובוס. צורה השימוש במוזיקה בעולם שלנו היא שונה לחלוטין ואין היא מעוררת את השמחה כמו בעבר. על כן מה שאני נוהג הוא לאסור ללכת להופעות, אך ביני לבין עצמי אני שומע מוזיקה.

גם בעניין הטיולים התשובה דומה – כיון שאסרו את השמחה המרובה אסור לצאת לטיול שזה מטרתו ויש בו שירה וריקודים במהלך הטיול, אך אם המוקד הוא ההליכה בטבע או ראיית אתרים אין איסור בדבר.

לבסוף שאלת על מעמדך, כצאצאית של יהודי רוסיה האם עלייך לנהוג כאשכנזייה או ספרדייה. באופן כללי מקובל מאוד שאדם ממשיך את מסורת אבותיו, על כן אם אכן יש מסורת בידך עלייך להמשיך אותה. אך במקרים רבים שנות הקומוניזם ניתקו את חוט המסורת ועל כן השאלה היא האם ליצור מחדש מסורת שבעצם אינה מסורת משפחתית או קהילתית.

נראה לי נכון יותר שאדם ללא מסורת משפחתית יקבל על עצמו את המסורת של הקהילה אליה הוא משתייך כיום. על כן אם את הולכת לבית כנסת ספרדי תקבלי על עצמך את מנהגי עדות המזרח, ואם ליבך מושך אותך לבית כנסת אשכנזי תנהגי במנהגיהם.

אני תקווה שהלכות אלו יצליחו לסייע לך לבנות מחדש את החיים על אף ואולי אף מתוך הגעגוע לאביך.

מן השמים תנוחמו

יוסף סלוטניק

מעלה גלבוע

הרב יוסף סלוטניק הוא רב מרבני בית הלל