לפני שבעים שנה, הביא אחד מאנשי ירושלים את בנו, עלם צעיר, בן שבע עשרה, לפני הראי"ה קוק, ותלמודו בידו. ספר "נזר הקודש" על מילי דקדשים במשנת הרמב"ם. בוצין בוצין מקטפיה ידע. הראי"ה לא חסך שבחים מהעילוי הצעיר: "קנקן חדש מלא ישן, וטעם זקנים, בחריפות ובקיאות כאחד הגדולים, ובעזרת השם ברוב הימים ירב מקנתו ותרב גדולתו, ויהיה מהיחידים העומדים לנס בין גדולי ישראל". בו ביום, בדיוק ששים שנה לאחר מכן, ביום כ"ד בחשוון תשנ"ה, השיב המחבר את נשמתו לבוראה. הורם הנזר, והוסרה העטרה. חריף ובקי, אלוף, רב ראשי לצה"ל ומכונן מערכות הרבנות הצבאית. רב ראשי לת"א ורב ראשי לישראל, מחבר פורה שהוציא מתחת ידיו עשרות ספרים בכל מקצועות התורה, פוסק רב תעוזה ואיש משפחה חם. הרבה נכוו בגחלתו, בניסוחיו החריפים, הבוטים לעתים, גחלת של תלמידי חכמים.
מה היה סוד קסמו וגדולתו של הרב שלמה גורן, שהשבוע מלא עשור לפטירתו? במה היה עיקר כוחו ומדוע דמותו כה חסרה בנוף הרבני דהיום? עיון במשנתו ובהנהגתו, האישית והתורנית, חושף כמה קווי אפיון בולטים. בניגוד לרבים מחבריו לספסל ישיבת "חברון", שבה הוכר כאחד מגדולי המתמידים, ראה בהקמת המדינה את חידושה של מלכות ישראל. לא רק הסדר מדיני-פוליטי, מעשה ידי אדם, אלא מעשה שמים. מכוחה של תפישה זו, ביקש ליישם את ההלכה בכל אורחותיה של המדינה, לא כהרכבת כלאיים מלאכותית אלא מתוך שילוב אורגני אמתי. כחלק מתקומת העם בארצו, ביקש לחזור ולהשתית את ההלכה – כמעשה מורו ורבו הרוחני, הגאון מוילנה – גם על מקורות נשכחים למחצה, לשליש ולרביע, רובם מתורת ארץ ישראל. מקורות שבשל סיבות שונות ומשונות מוקמו, ברבות הימים, בשולי השוליים של דרך המלך ההלכתית חזרו במשנתו למקומם הראוי. לצד התלמוד הבבלי, הרמב"ם והשולחן ערוך, הרבה לצטט – ולסמוך את חידושיו ההלכתיים – על אדני התלמוד הירושלמי, המכילתא, הספרי והספרא, סדרי טהרות וזרעים, הלכות סנהדרין ומלכים. ואף מספריהם של יוסיפוס פלביוס וספרי מקבים וחשמונאים לא משך ידו, כדי להביא מהם ראיות לבניין ההלכה.
מרכיב מרכזי נוסף בתורתו היה הסתייגותו החריפה מכל דבר שריח הכיתתיות של "אנ"ש" נודף הימנו. רעה חולה זו, מוצאת את ביטויה כיום הזה בהקמת שכונות ויישובים אליטיסטיים בנוסח אחיד של "פון אונזערע" [=משלנו], תנועות נוער ומסגרות חינוכיות מתבדלות, דוגמת נועם דנועם למהדרין, וכל כיוצא באלה. דומה, שאין זה מקרה שהרב גורן קבע את מקום מושבו רוב ימי חייו, מרצון ולא מאונס, דווקא בצפון תל אביב, ושם אף הקים את בית מדרשו, "קוממיות אברהם". כשהגיע לצה"ל, מצא בו כבר את ה"שירות הדתי", יחידה שמכסות התפקידים בה חולקו כמיטב המסורת, לפי חלוקה מפלגתית דתית. על אף שהיה יכול להשתלב על נקלה בנוף זה, וליהנות מפרותיו, העדיף הרב גורן את דרך החתחתים הקשה. מיד עם התגייסותו לצה"ל, שבו עשה כחצי יובל שנים, הכריז כי תנאי מקדמי לה הוא חיסול המסגרות הדתיות הייחודיות והפיכת הצבא כולו – מראש המטה הכללי ועד אחרון הטוראים, לצבא יהודי. לא צבא של יהודים חילונים המתפקדים בו כ"גוי של שבת", אלא צבא המאפשר לכל חייל שומר מצוות לשרת בכל יחידה, ולצד זה מחייב כל חייל – גם חילוני – לשמור, בעודו במסגרת הצבאית, על דיני השבת והכשרות, החג והמועד. יסודות שהניח לבניין צה"ל בכלל, ולבניין הרבנות הצבאית בפרט, עומדים על תלם כיום הזה, למעלה מיובל שנים.
תכונת אופי נוספת, היא מסירות הנפש, אומץ הלב ותעוזתו הגדולה בהגשמת הרעיונות שבהם האמין. כך היה כשסיכן את חייו פעמים רבות בשיטוטים מפרכים מעבר לקווי האויב, בחיפוש אחר שרידי גופות חיילי צה"ל במטרה להתיר נשותיהם מעגינותן; כך היה כשקבע – בניגוד לדעת עמיתיו - כי יש להחזיר את הגולן כולו במסגרת הסדר שלום עם סוריה, מאחר שלשיטתו לא נכלל בגבולות ארץ ישראל; וכך היה כשהוציא, בערוב ימיו, את פסק ההלכה המפורסם שקובע כי מצד ההלכה, אסור לחייל שנצטווה לפנות ישוב בארץ ישראל לעשות כן.
בניגוד לחלק מחכמי ההלכה דהאידנא, שמוצאים בעיה בכל פתרון, ידע הרב גורן למצוא פתרונות, במסגרת ההלכה, לרוב הבעיות הרגישות שעלו על סדר היום. הוא תמך בהשתלת איברים, כחובה דתית ולא רק כהיתר בדיעבד; התיר את עגונות מלחמת קדש ונעדרי הצוללת "דקר", מצא פתרון להפעלת מכשירי קשר צבאיים בשבת, והסיר את הצל המאיים מעל ממזרותם של "האח והאחות". בכל סוגיה וסוגיה העלה פתרונות מקוריים, מנומקים כדבעי, וגילה תעוזה ואומץ לב גם כאשר הדבר עלה לו במחיר אישי כבד, עד כדי נידויו מאותם חוגים שבקרבם צמח, המתעטרים בכתר "עולם התורה".
הרב גורן היה ירא שמים, לא ירא הוראה. משסבר כי האמת מחייבת לומר דבר מה, אמר אותה בקול צלול ורם, ללא מורא, ללא משוא פנים. בניגוד לרבים מעמיתיו, לא הסב בכל פעם את ראשו אחורנית, כדי לראות "מה יאמרו", ולא פחד מהפשקעוילים, כתבי פלסתר וחרמות, שייתלו עליו בערי יהודה ובחוצות ירושלים.
איש קטן היה, אך ענק. קטן בקומה, אך גדול בתורה, במצוות ובמעשים טובים. עליו נאה לומר, דברים שנאמרו בתלמוד (מגילה ו, ע"א) על אחד מחכמי ארץ ישראל שהלך לעולמו: "ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גידלה שעשועיה, אוי נא לה, אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה". חבל על דאבדין ולא משתכחין.