חסמב"ות
עד לא מזמן, היו בשוק הספרים כל מיני ספרי מתח לילדים כמו "השביעיה הסודית", "החמישיה הסודית", "חסמב"ה" וכו'. הספרים הללו נמכרו בהרבה עותקים, והיתה תקופה בארץ, בה כל עותק חדש של חסמב"ה זכה לתהודה בקרב הילדים, שבלעו אותו מיד. גם באנגליה, מקום היוולדה של "השביעיה" שכתבה אניד בלייטון, הפכו ספריה לשם דבר, למרות היותם ספרי ילדים.
ייחודו של סגנון הספרים הללו הוא, שהעלילה סובבת סביב כמה גיבורים וגיבורי-משנה, ולא רק סביב דמות אחת – כדוגמת ספרי "הארי פוטר" למיניהם. היה זמן, שבו ילדים אהבו את התיאור של חבורה שהולכת ועושה משהו, כי זה סיפק להם איזה יצר של סקרנות ושיתוף בעלילה; כאילו אני הייתי חלק מהחבורה שפותרת את תעלומת הרצח המסתורי.
כיום, סגנון זה כבר אינו מצוי כל-כך, וגם במקומות בהן הוא מופיע – כמו בספרי "ג'ינג'י" ודומיו, החבורה איננה מתעסקת עם בעיות שברומו של עולם, אלא עם השכן המוזר שלהם. הסופר העביר את העלילה מטירות בסקוטלנד ומ"המערה החשמלית" הנשמעים הזויים משהו, ליישובים ושכונות שבעיר המודרנית.
בלי סודות
בספרים של היום, כבר אינה מצויה תחושת הסודיות שאפיינה את הספרים של פעם. ההרגשה של הילד, שהוא הולך לקרוא משהו "סודי", כבר לא כל-כך ניכרת כמו פעם. ההבדל קשור בכך, שה"סוד" ככלל איבד את משמעותו.
היום, אין שום בעיה לגלות את כל הסודות על מישהו אחר. התקשורת מעבירה מידע בקצב כל-כך מהיר, שקשה להסתיר ממנה משהו. העולם המערבי חי, ברובו, במרחב-ידע גלובלי, שבו חייב כל אדם לדעת על כל המתרחש בזמן אמת. בן-לאדן מדבר בטלוויזיה של אל-ג'זירה, וכל העולם כולו חייב לדעת על זה מיד. ישראל עושה מבצע נגד מחבלים – אלף מצלמות מכוונות מיד על הטנקים הישראלים.
אנשים נהיים חשופים בצורה כה מוגזמת, עד כדי מוכנות לגלות את הסודות שלהם עצמם. יש היום לא מעט תוכניות אירוח, שבהן חושף מישהו פרטים אישיים מאוד מחייו, ללא כל בושה. לפני כמה מאות שנים, היה בכמה מדינות צו איסור פרסום על כל מיני נושאים, שלא ראוי היה לדבר עליהם. על חייו האישיים של ביסמארק אנו יודעים הרבה פחות מאשר על חייו של קלינטון – ולא בגלל שהאחרון חשוב יותר.
הבדל זה נעוץ בסיבה עובדתית: היום הרבה יותר קל להשיג מידע מאי פעם. יתכן, שכל העובדות הללו משפיעות גם על תרבות הקריאה. גם הילדים, כמו כולם היום, אינם מתעניינים במיוחד בדברי-סודות, כיוון שעבורם הכל ידוע. האינטרנט גילה כבר את הכל – החל מאיך מייצרים דינמיט, וכלה בכיצד באים ילדים לעולם, והמצב הזה משתקף גם בספרים. "הארי פוטר" לדוגמה, הוא ספר העשוי במתכונת של תסריט - יש בו קטעי מתח, פחד ואימה, אבל המסתורין די חסר בו.
הסוד האמיתי
באווירה הזו נוצרת בעיה גם לאדם דתי. אנשים מסוגלים לדבר על אלוקים כאילו הוא חבר שלהם, וכאילו הוא באותה דרגה איתם, כי אם הכל מובן לי - גם אלוקים מובן לי. אני יודע שהוא לא צריך לעשות דברים מסוימים, שהוא אוהב דברים מסוימים ושהוא צריך לתת לי דברים מסוימים. אני יודע עליו הכל. אלוקים מפסיק להיות משהו מופלא, רחוק ובלתי מובן, והופך להיות דומה לשכן ממול.
היה ראוי לדבר בזהירות גדולה כשמדברים על אלוקים, ולהשמיט מילים מיותרות, כפי שעושה כל פילוסוף מתחיל. הסוד שבקיומו של אלוקים הוא אכן סוד אמיתי, ולכן צריך להתנהג עמו בעדינות.
אדם דתי שחי בעולם שלנו נמצא במבוכה. מצד אחד, הוא רואה שבעולם יודעים הכל על הכל, ומדברים על כל דבר בתפיסה אנושית. מצד שני, העובדה שאלוקים היהודי הוא מופלא, אין לו דמות הגוף ואי אפשר להבין אותו, מחייבת אותו להכיר בכך, שבנוגע לאלוקים – ישנם תחומים שעדיף להשאיר אותם בסוד. האם אפשר, אם-כן, לדבר על אלוקים, ובו-זמנית לשמור את ייחודו, ולא לזלזל בו?
חבורה סודית
התשובה נראית קשורה לנושא בו פתחנו. יחד עם איבוד הסודות, איבדו גם חבורות הילדים את מקומן בעולם. זה כבר לא כל-כך מרגש שחבורה כזו עושה מעשי קונדס ותעלולים, או פותרת תעלומות ביחד, כי התחושה של חבורה סודית, כבר לא קוסמת יותר לאנשים. חבר שלי לא יכול לעזור לי בהשגת הידע, כי הידע נמצא במחשב, ולא אצלו.
אבל אם החבורה הסודית היתה מיוחדת, לא בגלל הידע שהיא אוספת, אלא בשביל הסודות שיהיו לה – ויהיו רק שלה, יכול להיות שהתחושה הזו תחזור. חבורות סודיות הן סודיות, כיוון שיש להן מכנה משותף, שהוא השמירה המשותפת על הסוד. עצם הסודיות שבחבורה היא המלכדת.
יכול להיות, שזהו אחד הפתרונות של אדם דתי הרוצה לדבר על אלוקים, ובו-זמנית גם לשמור אותו בסוד: לאסוף חבורה של אנשים שמעונינים גם הם באותו דבר ממש, ולדבר איתם על נושאים דתיים שמעניינים את כולם ביחד.
חבורה כזאת צריכה להיפגש, ולדבר על מה שמטריד את האנשים בתחומים האלה. בפגישות האלה לא יימצאו הבושה ואי-הנעימות, שמתלוות בדרך-כלל לדיבור מהסוג הזה. הרגשות האלה, נמצאים אצל אלו שלא מזדהים עם הנושאים הדתיים, אבל בחבורה שזה המכנה המשותף שלה – אין חוסר הזדהות. מי שחבר בה יודע רק שני דברים: שהנושא הוא חשוב, ושהחברות חשובה לא פחות.
חסמב"ה, חסמב"ה, חסמב"ה!