מלך האריות 3 - "האקונה - מאטאטה"
יש לי חולשה לסרטים מצויירים בפרט ול"דיסני" בכלל. מה לעשות. את הפאדיחות תשאירו לעצמי. "מלך האריות שלוש" הביא אותי שוב להתיישב בנחת מול הטלוויזיה ולחכך ידיים להנאה המתרגשת, אבל מה יצאתי ביקורתי (כמה מפתיע), מבואס בלי חשק לצפות בזה, והבנה גדולה למה אחרי שני סרטים מצליחים לא יודעים להפסיק בשיא ומחרבשים עוד שעה יצירתית על המסך.
הסרט החדש מבית וולט דיסני עשוי היטב ברוח התקופה. התרבות הפוסט-מודרנית היא זו שהביאה את יוצרי הסרט לחשוב עליו בכלל, מעבר להצלחה המסחררת של שני הסרטים הראשונים. קודם כל, הזמן בו מתרחש הסרט מפתיע. לרוב סרטי המשך הם המשך, ואילו ב'מלך האריות 3' ישנה חזרה בזמן עוד קודם לימים שהם נפגשו עם סימבה. בעצם, זה אינו סרט שלישי בסדרה, אלא מינוס חצי. כנ"ל העלילה. אין שום עלילה מיוחדת בסרט, אלא יותר 'השלמת חורים'; הסרט מביא את הזווית הלא צפויה ולא מוכרת של הסיפור, ומציג את הפרוזאיות שבה מתרחשים באמת תהליכים הנראים לנו, במיוחד בעולם הסרטים, כל כך גדולים ומרשימים. הגיבורים של הסרט הזה הם לא סימבה ומופסה, אלא דווקא הדמויות שהיו בסרטים הקודמים דמויות רקע צבעוניות ומצחיקות – טימון ופומבה. מה ידענו על הימים שלפני המפגש של סימבה עם הזוג שמזכיר יותר מכל את השמן והרזה? כמעט כלום. הסרט מספר לנו את מה שלא ידענו ולא שאלנו את עצמנו – מאיפה מגיע טימון? איך נפגש עם פומבה? מה קרה לסימבה כל השנים שהיה עם הצמד-חמד ביערות הסוואנה? איך העבירו את הימים והלילות? ועוד שאלות שלא חשבתם עליהם בכלל.
אז הנה, רק שתדעו שגם לטימון יש אמא שדואגת לו נורא, וגם דוד מעצבן בשם מקס.
תמיד חשבתם שהסצינה המרשימה בה כל חיות ארץ התקווה כורעות לפני הבן הקטן של המלך מופסה, בזמן שהקוף רפיקי מניף אותו לראווה, היא לכבוד סימבה? אז זהו, שכבר לא. הסיבה האמיתית לכריעה וההשתחוויה ההמונית היא שכולם נחנקו מהריח של פומבה שהיה חייב נורא לשירותים ולא התאפק... וזו רק דוגמה אחת קטנה.
אוירת ה'ריאלטי טי.וי.' שולטת אף היא על כל העלילה. סיפור המסגרת בו אנו צופים בסרט הוא כשטימון ופומבה יושבים מול מסך ענק וצופים בסיפור 'שלהם', כשמידי פעם נקטע הסרט הרציף לטובת הערות מחוכמות, דמעות, אכילת חרקים במקום פופקורן או לחיצה בטעות על השלט, המעביר אותם פתאום לערוץ אחר. הם שולטים בסיפור כאילו הוא קלטת וידאו, עוצרים כשנמאס, מריצים כשמשעמם וכך הלאה. בהפוך על הפוך יוצא שהם הצופים בסרט – והם עצמם הסרט ודרכו אנחנו נפגשים עם הסרט עצמו. אין זה רק משחק מחוכם של התסריט, אלא ביטוי של אופנת תוכניות 'המציאות' המנסה להביא את המציאות עצמה ולהפוך אותה למרכז הסיפור – והסיפור המציאותי הוא שטימון ופומבה צופים בסרט על חייהם.
עודף התיחכום מחוכם הזה רק מרחיק את קהל היעד האולטימטיבי מהסרט אחרי פעם וחצי: הילדים לא יקלטו את רוב הבדיחות שצוחקות על הסרטים הקודמים. הילדים רוצים אקשן – מלחמה בין הצבועים לאריות ולא סיפור מתקתק על הג'קוזי הג'ונגלית של שלישיית האקונות. אחי, שצפה בשני הסרטים הקודמים לפחות מאתיים פעם (מאז הפסקנו לספור) לא יכול להסתכל על הסרט. "משעמם, וחוצמזה זה מגעיל". הוא ציפה למלחמה - ובמקום קיבל תחרות אכילת חלזונות ירקרקים ונוזליים בין סימבה לטימון.
אלישע נדב