יום אחד הלכתי שם עם מכר הודי לקולנוע, שהוצג בו סרט תעמולה אמריקני בסגנון הקרתני, המלא התפעלות עצמית, המקובל בשירותי ההסברה של ארצות הברית: אדם באמריקה - הדגימו לנו שם - יוצא לעבודה בבית חרושת כפועל פשוט, ובסוף השבוע הוא מקבל את משכורתו וקונה לעצמו חליפה אחת; בחודש הבא הוא קונה חליפה שניה; מיד הוא עולה בדרגה ומחליף את דירתו בת שני החדרים בגדולה הימנה, בת שלושה חדרים. למועד השנה הוא מתחיל לחסוך לרכישת בית משלו; התחיל במכונית ישנה, והגיע לדוגמה חדישה יותר; אשתו התחילה במכונת כביסה בלבד, וכבר זכתה למטבח אוטומטי. עתה שניהם חולמים על טלביזיה ובריכת שחייה משלהם... ללמדך מה טובו אוהליך אמריקה, ומה מאושרים כל בנייך...
עמדה שעת ערב כשיצאנו מן ההצגה. הלכנו ושתקנו.
פתאום התעורר ההודי מהרהוריו ושאל:
'האם היית אי פעם באמריקה?'
'כן', אמרתי.
'הגד נא', אמר, 'האם זהו תיאור של אמת? האמנם שם כולם כל כך רעבים?... כלומר: אינם שבעים לעולם? תחילה שני חדרים, ואחר כך שלושה, ואחר כך בית, ואחר כך מכונית, ואחר כך טלביזיה? הרושם הוא, ששם כולם גוועים ברחובות, מבוקר ועד ערב, כל הימים! מסכנים...'
הוא נאנח, ואנחנו המשכנו ללכת; בזהירות רבה נאלצנו ללכת, בשבילי עקיפין, כי ברחוב השתטחו שלדי האדם בבלאותיהם...
'האם היית אי פעם באמריקה?'
'כן', אמרתי.
'הגד נא', אמר, 'האם זהו תיאור של אמת? האמנם שם כולם כל כך רעבים?... כלומר: אינם שבעים לעולם? תחילה שני חדרים, ואחר כך שלושה, ואחר כך בית, ואחר כך מכונית, ואחר כך טלביזיה? הרושם הוא, ששם כולם גוועים ברחובות, מבוקר ועד ערב, כל הימים! מסכנים...'
הוא נאנח, ואנחנו המשכנו ללכת; בזהירות רבה נאלצנו ללכת, בשבילי עקיפין, כי ברחוב השתטחו שלדי האדם בבלאותיהם...
ארץ לא תחמוד "הודו" - ד"ר עזריאל קרליבך