שאמר לו הקב"ה למשה: (שמות ס"ה) "ועשית מנורת זהב טהור". אמר לו: "כיצד נעשה אותה"? אמר לו: "מקשה תעשה המנורה". ואעפ"כ נתקשה משה וירד ושכח. עלה ואמר: רבוני, שכחתי אותה. הראה לו למשה. ועוד נתקשה בה, אמר לו: "וראה ועשה", עד שנטל מטבע של אש והראה לו עשייתה. ואעפ"כ נתקשה על משה. אמר לו הקב"ה: לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה. ואמר לבצלאל ומיד עשאה. התחיל תמיה ואמר: "אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה, ואת שלא ראית עשית מדעתך?"
מדרש רבה – בהעלותך ט"ו
לכאורה – פלא: משה לומד ושוכח – ומתקשה!… וחוזר להר ומראין לו – ועדיין הוא מתקשה!… ומניין זו השכחה שבכאן, ומניין הקשיים ב"תפיסה" וביצוע?!
אך אולי כך יש להבין:
מצווה זו, עשיית המנורה, נועדה לבצלאל, ולכן לא היו אצלו כל קשיים. הוא ראה ותפס. ולא שכח ולא נתקשה. אך כיוון שמצווה זו לא נועדה למשה לכן אירע לו מה שאירע – על כל המתמיה שבדבר. לבעל היעוד ניתן הכל מן השמים לשם הצלחת יעודו – אם הוא זוכה לכך. ומסוגל הוא אז גם לגבור על קשיים שגדול בהרבה ממנו לא יתגבר עליהם לגבי יעוד זה – שאינו שלו. אל יאמר אדם: דבר שנתקשה בו אותו גדול כיצד אוכל אני לעמוד בו. אלא כך יאמר: אם עלי הוטלה השליחות הרי שאוכל לעמוד בה ולהצליח הצלחה מלאה.
(מתוך הספר :רוח מים)
מעשה המנורה - משה ובצלאל
"אם עלי הוטלה השליחות הרי שאוכל לעמוד בה ולהצליח הצלחה מלאה" - על שליחות וייעוד בעולם (מפרשת מעשה המנורה)
