ישראל וציונה - מעשה שהיה

ישראל וציונה היו דוגמא נהדרת ליחסי אמא-בן.

היו חיו בשלווה ובשמחה בביתם הקט. היה בינהם קשר בל יינתק ממש. מאותו מקום פשוט פרץ זרם אדיר של אור וקדושה.

כל מי שגר לידם, האמת, אפילו הרחוקים ביותר, הכירו אותם את ביתם הקט ואת היחסים בינהם, ומקרוב ומרחוק באו כדי להנות ולהתקרב אליהם.

את אבי הבית קשה לתאר מרוב טובו, הוא עסק בכל ענייני העולם וביחד הם חיו כולם.
אבל יום אחד החל המצב להתדרדר. ישראל החל לעשות דברים לא כל כך ראויים בבית. האם לא שמחה מזה, ולאבא זה עשה הרבה מורת רוח.

לאט לאט החל זרם האור להתעמעם ולהחלש. הוא לא היה כל כך חזק וטהור כבעבר, והדבר הורגש. ישראל לא ציית לאביו כמו שצריך, והתחבר לדברים אחרים, לא טובים. לבסוף ישראל פשוט עבר את הגבול. בלית ברירה קרא האבא לכמה אנשים, והם באכזריות נוראית, קרעו את ישראל מידי ציונה, ולקחו אותו הרחק הרחק.
קשה לתאר מה נורא ומחריד היה המעמד.
בכייה של ציונה קרע רקיעים, נדמה היה שכל העולם בוכה עמה, כי פתאום נקטע לחלוטין חוט הקשר והאבל היה גדול. ציונה החלה ללבוש שחורים, ולהתהלך בעצבות ובבכיות. לכל מי ששאל אותה, היא סיפרה את הסיפור ושוב פרצה בנאקות ובדמעות שלא פסקו. לבסוף הבית הפך לחורבה, הכל היו נטוש. השועלים מצאו שהבית היה מקום טוב מאוד לגור בו, כל מיני מזיקים שרצו בבית, וריח הרקבון היה נורא.
אבל ישראל מעולם לא שכח את ציונה, כל יום הוא חשב עליה, זעק ובכה, ואף קבע לעצמו יום מיוחד של אבל, אותו יום נורא בו גורש מביתו, הוא נשבע שיום יבוא והוא יפגש שוב עם אמא...

המשך יבוא בכ"ח אייר תשכ"ז....