עוד שבוע וקצת ליל הסדר, ואני יודע כבר עכשיו שיעבור עלי ועלינו, ליל סדר נפלא. כן, אני יודע שכך יהיה בגלל שכך החלטתי בימים האחרונים. כבר לימדנו הבעל שם טוב, שהכל הולך אחר המחשבות והיכן שמחשבתו של האדם, שם הוא נמצא.
בשבוע שעבר עוד התלבטתי. הם כאן לא רחוק מאיתנו, ממש קרובים אלינו, עשר דקות נסיעה בתוך ירושלים. יהיו שם ילדים, נכדים לרוב, שמחה גדולה, חרות אמיתית, אבל לא. החלטתי שאנחנו - רעייתי ואני, נשארים בבית ואני מתכונן לסדר פסח כהלכתו.
במציאות שלנו - הכל נופל עליי, אבל אני עושה זאת בשמחה, באמת בשמחה, ותראו איזו מתנה קיבלתי. כמה זמן אני בבית, מזמן לא קרה דבר כזה. מי היה חושב על דבר כזה לפני חודש. הייתי מוותר על המתנה הזו, אבל לא שאלו אותי לא התייעצו איתי וכשהבנתי שזה מה שקורה אמרתי לעצמי, אני הולך לנצל את התקופה הזו הכי טוב שרק אפשר.
לא נותן לימים הארוכים ולשעות הרבות לברוח מתחת ידי. אני ממשיך לעבוד ולנהל את "לאורו נלך" מהבית. מקבל מטופלים בקליניקה דרך הזום. כותב. לומד. עושה דברים שכבר שנים אני רוצה ולא מגיע אליהם, מכין את הבית לפסח וגם מתחיל להתכונן לליל הסדר. זמני בידי. אני לא רץ לשום מקום, לא ממהר לפגישות, אני בבית. הפגישות כולן בתוך הבית ואני זמין לצורכי הבית כולו.
שנים לא ניקיתי את הבית כמו עכשיו, אפילו כשעברנו מבית אל לירושלים לפני ארבע שנים, אבל עכשיו קורים דברים אחרים. לקראת פסח הבית יהיה נקי לא רק מחמץ, מאבק, מ"האוצרות" של הנכדים שנשארו מתחת למיטות ובתוך ארגזי המצעים. לקראת פסח הבית יהיה נקי גם מחפצים מיותרים ששנים רבות תופסים מקום ואין להם שימוש. מחפצים מיותרים ששנים רבות מעלים אבק, ומי יודע אולי זה חלק מהאבק שבתוכי.
לפתע יש יותר מקום בארונות. הספרים מסודרים יותר על המדפים. הבית יותר מאוורר. לפתע יש קצת יותר אור בבית, יותר אויר בחלל החדר, בחלל ליבי, קרני שמש אביבית נכנסים בעד החלון מאירים את הבית כולו, מאירים את ליבי.
ליל הסדר לא יהיה השנה ארוך כמו תמיד. ככל הנראה אסיים אותו לפני שתיים בלילה כבכול השנים האחרונות. בליל הסדר השנה לא יישמעו ככל הנראה קולות ילדים, קולות תינוקות של בית רבן. המפה תישאר לבנה גם בסיומו של הסדר, יין ככל הנראה לא יישפך עליה. אולי, מי ידוע, חלק מהסדר אשב לבד ליד השולחן, לרעייתי יהיה קשה והיא תחזור למיטה, למקום הבטוח והמרגיע. אולי יקרו עוד דברים שאני לא חושב עליהם כעת, אבל אני החלטתי, ככל שהדבר תלוי בי, אני את הפסח הזה אחגוג כהלכתו כמו בכל השנים ואולי אף יותר מכך.
צילום: shutterstock
שלא תחשבו, שלא תתבלבלו.
"כשאחזור" מהתפילה, מהחדר בו אני מתפלל ביחידות בשבועיים האחרונים "ואכנס" לסלון, אמצא את השולחן ערוך כמו שהכנתי לפני כניסת החג. מפה לבנה צחורה תכסה את שולחן החג. קערת הסדר שקיבלתי מהורי ז"ל תהיה במקומה. בקבוקי יין לארבע הכוסות לצד גביעי היין של פסח יהיו מונחים ליד הצלחות של רעייתי ושלי. זר פרחים לא יהיה מונח במרכזו של השולחן אבל אנחנו נמצא כלי יפה לקשט את השולחן. רעיתי אולי לא תחכה לי ישובה על הספה ואני אצטרך לשכנע אותה להצטרף אלי אל שולחן החג, יהיו אלו רגעים קשים, אני יודע.
למדתי להכיר את ליבי בשנים האחרונות. מחלתה של רעייתי חידדה אצלי את הרגישות לעצמי, לאחרים. אני יודע מה יקרה לי באותם רגעים. ליבי ידבר אלי בשקט, אבל ידבר. ארגיש צביטה קטנה בלב, גופי יתכווץ, על לחיי ייזלו דמעות גדולות וחמות. איש לא יראה אותן, איש לא ירגיש בקיומן חוץ ממני ומבורא עולם שסופר את דמעותיי בשנים האחרונות ומניחן תחת כיסא הכבוד. מחלתה של רעייתי עשתה לי גם דברים טובים נהייתי אדם רגיש יותר, קשוב יותר, מודע יותר לעצמו ולסובב אותו.
יעברו כמה שניות ואחזור אל עצמי. אנגב את דמעותיי, אעצום את עיני ובעודי לובש את הקיטל אותו אכין מבעוד יום, אבקש מבורא עולם שיעזור לי להרגיש בן חורין אמיתי בלילה הזה. אבקש מבורא עולם כוח לספר בגבורותיו ונפלאותיו. אבקש מבורא עולם כוח לספר לאישתי ואולי רק לי את סיפור יציאת מצרים של אבותינו. לספר את הדרך שעשו אבותינו ממצרים לירושלים אחרי שנים רבות של עבדות קשה ונוראה. אבקש לראות את כל הטוב הקיים בעולם, בעולמי, לצד ובתוך הכאב והקושי העוטפים את כולנו בימים אלו. ואני יודע שהוא ייתן לי כח. שהוא יחזק את רוחי, את ליבי, כי זו בקשתי, זו ההחלטה שהחלטתי לעצמי כבר היום.
פסח תש"פ יהיה בעז"ה פסח אותו לא אשכח לעולם. אזכור איך סיפרתי ביציאת מצרים. איך הארכתי בסיפור יציאת מצרים לרעייתי, לעצמי. "איך שמחתי באומרים לי בית השם נלך", גם כשאשב לבדי מדמיין את ילדיי ונכדיי הולכים לצידי. מדמיין את רבבות עמך ישראל עולים לבית המקדש, רואים בבנינו ושמחים בתיקונו, במהרה בימנו אמן.
הכותב: בני וורצמן - מטפל זוגי ומשפחתי. ליצירת קשר: 0525666968, Beny500@gmail.com