לגרושות יש רגעים יקרים. ולא, זה לא שווה את זה

הילדים שלנו מוצאים את עצמם כל לילה במיטה אחרת, אין המשכיות למשחק שהתחילו פה והם התרגלו שחיים במקביל. המלאכה תחכה למחר, המשחקים שיש רק פה או שם והחיבוק מאמא גם

חדשות כיפה רחלי אייזדורפר 29/03/20 21:44 ד בניסן התשפ

לגרושות יש רגעים יקרים. ולא, זה לא שווה את זה
רחלי אייזדורפר, צילום: באדיבות המצולם

רגע אחרי שבת לבד. ממש לבד. הקב"ה ואני.

לגרושות יש רגעים יקרים.
ולא, זה לא שווה את זה. אל תנסו בבית.

יקירה, לקום ליד גבר שאת אוהבת, זו פריבילגיה שאין לנו הגרושות, נכון.
אבל אנחנו ישנות באלכסון, סתם, גם זה לרוב לא נכון.

כרגע הפשושים הם סיבה לקום בבוקר.
מתכרבלים לצידך או מטפסים על כל חלק אפשרי ועושים מתיחות, מושכים שמיכה ובאופן כללי מנסים לעשות לך השכמה אחרי שהגיעו לפנות בוקר לצלילי הפלייליסט בספוטיפיי- וזו, אהובה, פסגת האושר. 

בקורונה טיים, אנחנו מעל הזמן והכל אפשרי, בהתאם להנחיות, כמובן.

איף יו קנט ביט זם- ג'וין זם
במקום להיות מובסת מראש, החלטתי להנות מהמצב ויהי מה.

מהיום הראשון לקורונה הום-סקול, הנחתי סדר יום על הדלת, כדי שלא נשתעמם.
ככה אצלי תמיד בחופש, זה נראה מושקע וצבעוני עם מלא מלא להספיק אבל זה הכי עצלני שיש.
להם זה נותן תחושת פאן, לי זה נותן תקווה שהיום יעבור נהדר ולכל דבר יש זמן.
זה הופך את כל היום לציפיה ומאוד ברור מה בגזרתו של כל פשוש לעשות
ובלי שעות בכוונה!
כי אנחנו עדיין במוד של השמש- זורחת- כל- יום- ב5 ואני- מעדיפה- להגיף- את- התריס- ולהתכחש.

כל בוקר החלטתי עם עצמי לקום למקלחת טובה, לצאת מהפיג'מה, להתאפר כמו יום פגישות בעבודה. כי אם אין לי גבר שיבהה בי, כדאי לפחות שאבהה בעצמי.
ובינינו, הרי כל שליח שמעבר לדלת זה דייט פוטנציאלי או פגישה עסקית. כי אנחנו מנהלים מו"מ אם להשאיר את הדברים על הריצפה או הידית.
ברור שהוא ישמע את הקול הרדיופוני שלך ויגיד: וואו. חתונה.

ורק שלא נשכח בתוך שיגרת קורונה המתחדשת עלינו כי ההכנות לחג בעיצומן. בגשמי וברוחני.
לניקיון של פסח קראתי מאז ומתמיד: מסיבת ניקיון.

לשוטף כלים- Dj הבית
לכביסה- אימון כדורסל
ולשטיפת הבית- החלקרח שנמס מזמן
הכל ענין של הגשה, או הצגה ותנועות של פסטיגל או אנדרדוס בחנוכה כמחווה 
ונרשמה התלהבות, כי בינתיים סימנתי v בסידור החדר ילדים, הסלון וחדר עבודה.

יודעת שאצל רוב הבתים בישראל או בעולם הקורונה, המסך מגדל ילדים.
אבל לנו, חובבי החינוך הטבעי, האנתרופוסופי, אין ערוצים, מנוי או חבילת תוכן מבחירה.
ואל תדאגו, מעודכנים עדיין בכל עונה, קליפ חדש או סדרה 
יש מוסיקה טובה ומשחקי קופסא, מלאכות, יצירה, אפיה ומידי פעם מחפשים סיבה לבהות יחד בהצגת ילדים או פרק של החיים או קשת בענן.

ובין לבין-
במקום לבקש שיפסיקו לריב- אני מצטרפת גם. וכשהם צורחים- אני צורחת איתם. 
צורחים, רוקדים רבים ונהנים. לנו זה עובד נפלא- לשכנים בטח פחות. 

רק חכי עם ההתלהבות, יקירה. זה נשמע טוב?
יש גם את השקט שאחרי.
דפיקה בדלת, נשיקה-חיבוק והם יוצאים לאבא ואת סוגרת את הדלת ודממה.
רק השאריות יעידו על החיים שהיו פה לפני רגע.

הילדים שלנו מוצאים את עצמם כל לילה במיטה אחרת, אין המשכיות למשחק שהתחילו פה והם התרגלו שחיים במקביל.
המלאכה תחכה למחר, המשחקים שיש רק פה או שם והחיבוק מאמא גם.

ואני? באותה מיטה, מתעוררת לבית ריק. ולמדתי לנשום את הילדים להעריך ולאהוב כל רגע איתם.
וכשהלבד בא- לתת לדמעות לבוא. להתבאס על הרגע, על הסטטוס והמצב הקיים.
ולגלות עולם חדש: לנשום אותי.

זמן בו אני לא אמא, לא אישה של מישהו אחר, רק עצמי ואני.
רחלי יעל.