בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר פורמטים של ריאליטי ומסעות משותפים המפגישים בין אנשים לתקופות ארוכות של חיים אינטנסיביים יחד. לא מדובר בעוד חוויה חברתית או פרויקט נקודתי, אלא במרחב שמייצר עומס רגשי, תלות הדדית, שיתוף יומיומי של פחדים, הצלחות, תסכולים ורגעי חולשה. בתוך מציאות כזו, נוצר באופן טבעי חיבור עמוק בין השותפים למסע.
ההתמסרות לתהליך משותף יוצרת קשר אינטימי
מכאן עולה שאלה חשובה: האם נכון או בריא לזוגיות ששני אנשים הנמצאים כל אחד בקשר זוגי אחר, יכנסו יחד למסע כזה? מניסיון בליווי זוגות, חשוב לומר ביושר: חוויות קיצון משותפות מייצרות קרבה רגשית. גם אם אין כל כוונה לבגוד, עצם ההתמסרות לתהליך משותף לאורך זמן יוצרת קשר אינטימי. אינטימיות אינה מתחילה במגע פיזי. היא מתחילה בהישענות רגשית, בשיתוף פנימי, ובתחושת "רק אתה מבין אותי" שנבנית בהדרגה.
הסיכון המרכזי לזוגיות אינו רגע דרמטי אחד, אלא תהליך שקט שבו האינטימיות זזה מהמקום הטבעי שלה. כאשר אדם מפנה את עיקר האנרגיה הרגשית, התמיכה והחיזוק לאדם אחר, גם בלי לחצות קו מוצהר, נוצר סדק בקשר הזוגי הקיים. לעיתים בני הזוג חשים זאת כבטן מתכווצת, כחוסר שקט, או כתחושה שקורה משהו שקשה לשים עליו אצבע, אך הוא מערער.
חשוב להדגיש: לא כל זוג מסוגל להכיל סיטואציה כזו, ואין בכך שום פסול. גבולות שונים מתאימים לזוגות שונים. עם זאת, זוגיות בריאה אינה נמדדת בכמה אנחנו "פתוחים" או "זורמים", אלא בכמה אנחנו יודעים להגן על המרחב הזוגי שלנו.
מזית רפמן נדב, יועצת זוגית צילום: מיקי שרון
לפני כניסה למסע אינטנסיבי עם אדם שאינו בן או בת הזוג, נדרש שיח כן ועמוק. האם בן הזוג באמת שלם עם זה. מהם הגבולות. מה קורה אם אחד מרגיש לא בנוח באמצע הדרך. והאם קיימת נכונות אמיתית לוותר על החוויה אם היא פוגעת בקשר.
אהבה ארוכת טווח אינה נשענת על מחוות גדולות בלבד, אלא על בחירות קטנות, חוזרות ונשנות, שמעדיפות את היציבות, הביטחון והכבוד ההדדי. לפעמים, הבחירה הבוגרת ביותר היא לא לצאת למסע חיצוני מרגש, אלא להישאר נאמן למסע הזוגי שבנינו. כי זוגיות לא מתפרקת ביום אחד. היא נשחקת לאט, כשלא שמים לב לאן הולכת האינטימיות.