"הנשואים האפורים", אנחנו לא רוצים להיות כאלה

הם היו לבושים יפה ונראו כמו תצוגת אופנה עם ילדים יפים, מחייכים, מרכלים אבל כבויים. העיניים עצובות והכל היה עוד מאותו דבר. הסתכלתי עליהם מדברים והפסקתי להקשיב למה שהם אומרים. היה שם הרבה כאב, שיגרה, עייפות וריקנות | דעה

חדשות כיפה רחלי אייזדורפר 30/08/20 16:02 י באלול התשפ

"הנשואים האפורים", אנחנו לא רוצים להיות כאלה
נוף, צילום: pixabay

לפני שבוע, בדרך לאסוף את הילדים בצפון, להמשיך איתם ללילה בכינרת, אספתי טרמפיסטיות. זכיתי להיות חלק במסע שלהן ולהזיז אותן עוד קצת לעבר הנ.צ הבאה בטיול הקיץ. 

כמה שזה החזיר אותי אחורה. הבחירות שלהן בתוך החיים, הזרימה והקלילות שיש בתקופה הזו. המפגש המרתק עם אנשים משתנים, לינת השטח איפה שמחשיך. היכולת לחיות בתוך הספונטניות והבלתי נודע. הרצון לטרוף את העולם, הסקרנות, העיניים הדלוקות והחיים שבתוכן.
 
נזכרתי איך טיילתי ברחבי הארץ בשעות הקטנות של הלילה, עולה על טרמפים וחוקרת את האושר. שואלת את הכסא המתחלף ליד ההגה אם הוא מאושר ומה הסוד בדרך לשם. ישנה על חוף מבודד, נושמת במדבר את השקט. מסע מרתק. עד היום אני חושבת שרוב האנשים עוד מחפשים את הדרך.

אנשים כבויים מהלכים. "I see dead people. they don't know they're dead" (מתוך הסרט "החוש השישי")

לא מזמן, בשבת אצל חברה נשואה בצפון,יצאנו אחר הצהריים לס.ד. (סיבוב דאווין, מעין מדור רכילות רגלי שבו משלימים פערים מהנוזל הצהוב  ומתנשאים על השאר במה שאפשר), עברנו ברחוב ליד זוגות נשואים. והתבאסתי.

הם היו לבושים יפה ונראו כמו תצוגת אופנה עם ילדים יפים, מחייכים, מרכלים אבל כבויים. העיניים עצובות והכל היה עוד מאותו דבר. הסתכלתי עליהם מדברים והפסקתי להקשיב למה שהם אומרים, ניסיתי לשמוע בין השורות והיה שם הרבה כאב. שיגרה, עייפות וריקנות.

כשהלכנו משם אמרתי לה: "סיס, אם זה נישואין- אני לא רוצה מהאפור אפור הזה".

רחלי אייזדורפר

רחלי אייזדורפרצילום: אביגיל פיפרנו באר

מאז הגט, יש לאחרים תחושה, שחזרתי למי שהייתי לפני ששמו עלי טבעת, שאני רווקה עם חיים שיש בהם הכל: חברים, ילדים, טיולים, מסיבות, סדנאות ועוד.

"את כל הזמן גורמת לי געגועים לעצמי"
"גם לנשואים מותר לבוא?"
"רחלי נשמה, קדימה, קיטנה לאמהות שוקעות, זה חוצה מגדרים וסטטוסים ועוד נתגעגע לזה. אני אחרייך! מישהי שתארגן בזמן שאני שוקעת"
או חברה שיש לה יומולדת ושאני שואלת איך חוגגת, אני מקבלת תמונה של ערימת קיפולי כביסה עם המילים: "את לא רוצה לדעת"

"הנשואים האפורים", אנחנו לא רוצים להיות כאלה. אז מה אנחנו עושים לא נכון?!

הרי יש עניין לקדש את החיים. שינוי בסדר עדיפויות: אני, החלומות שלי, הזוגיות. הילדים, הכביסות והכלים- תמיד שם. אני מנסה לחיות בתוך החלום כל רגע. רוצה להרים את הבית לממלכה, להפוך את חדר השינה למקום הכי יפה, מושקע וחשוב ולא למחסן הבית. לתת מקום לימים חשובים, לעצור רגע את הלו"ז הבלתי נסבל ולהכניס אליו את כל מה שאנחנו רואים אצל אחרים וחסר לנו.

להתחדש זה לא רק אחרי הגט, שם זה כפוי. מיותר להתגרש רק בשביל זה. זה יכול להיות לפני, אחרי וגם תוך כדי. לי זה נראה כמו בחירה. היכולת לחפש, לחקור את החיים, את האושר, האהבה.
לצאת משגרה כל יום מחדש, למצוא הרפתקאה. להתחדש בתוך היש. (ולא, לא צריך לבגוד כדי להרגיש התחדשות) לא לתת לאחרים לכבות אותך, לא להגיד- אני רוצה כמוך, אלא להיות כמו עצמך.

הרגע הזה שבו שמתי מוזיקת טראש בפול ווליום ושרתי עם הטרמפיסטיות ולרגע הרגשתי בת 20,
הרגע הזה הזכיר לי שגם היום אנחנו יכולים להיות טרמפיסטים. וזה לא קשור לסטטוס, זה היכולת לבחור בחיים.

לקחת את עצמנו למקומות שלא היינו בהם ולתת לאחרים להוביל אותנו, למציאות, להרפתקאות
לא מתוך נגררות או תלותיות אלא מתוך בחירה ממש.