בדייט הראשון שלי עם אירית היתה לנו "כימיה ממבט ראשון". לא היה קשה לנחש כבר בהתחלה שאת הלילה הקרוב אני אאלץ להעביר בשינה אצל חבר ב"תחנה המרכזית העולמית" (כינוי לישיבת מרכז הרב), מכיוון שהמפגש יסתיים זמן רב לאחר האוטובוס האחרון מן התחנה המרכזית האמיתית לישיבה.
כשנפרדתי ממנה לשלום באותו הלילה, אני זוכר את המחשבה המדוייקת שעברה לי אז בראש: "אילו השרוול שלה היה רק קצת יותר ארוך, הייתי מציע לה נישואין באותו הרגע".
כמו פרק ראשון בסדרת טלוויזיה, שמפגיש את הצופה עם הדמויות ותכונותיהם, מסביר לצופה מי נגד מי, מי מאוהב במי, ומה יקרה לבסוף בפרק הסיום של הסדרה, הדייט הראשון שלי עם אירית שיקף למעשה את ארבעת חודשי הקשר שלנו: המון המון כימייה, אבל לא הייתי מסוגל לראות את עצמי נשוי למישהי שהיא לא מספיק דתייה בשבילי.
גישת ה"שב ואל תעשה עדיף" שלי העבירה את הפגושה שלי על דעתה, ולבסוף זו מחקה אותי באופן סופי מן החיים שלה. שבור לב ומצפון, לא ידעתי מה לעשות. האם פספסתי את האחת? האם אקבל הזדמנות שנייה? הבטחתי לעצמי שלעולם לא אחתוך יותר רק מסיבות דתיות.
עד היום אינני יודע על מי אני אמור לכעוס, על עצמי או על הרבנים שלי. אירונייה, שדווקא אלו שלימדו אותי את ערכן של פרטי מצוות ויצרו אצלי את הבעייה, הם אלו שייעצו לי להמשיך את הקשר ("אל תדאג, האישה תמיד מתיישרת בעינייני דת עם בעלה").
לא היו ימים טובים לבני ירושלים מ-ט"ו באדר, שבו בחורי ישראל אוזרים אומץ להתקשר לאקסיות שלהם בבקשה לקבל עוד צ'אנס. משך כל היום, הנשואים הצעירים מקללים את עצמם על כך שהקשיבו לרבותיהם ולא שתו ב"שנה הראשונה לנישואין". על כן, בשנה שלאחר מכן, נשותיהן מוצאות את עצמן מחזיקות תינוק ביד אחת, ואת הראש של הבעל כשהוא מקיא, בידן השנייה. זהו גם יום של משבר, כאשר הבחורה איתה אתה יוצא חודשיים כבר מציעה לך להכין משלוחי מנות משותפים, כשאתה עוד שואל את עצמך האם בכלל להזמין אותה לקריאה החגיגית שאתם מארגנים בדירה של חברים.
זהו גם היום שבו החברה רצתה שאבוא איתה למסיבת פורים.
דתיים מתחלקים לשניים. אלו שהולכים לִמְסִיבּוֹת דָתִּיוֹת, ואלו שלא- מִסִיבּוֹת דָתִּיוֹת. "לא רצית להתחתן עם בחורה בגלל שהיא לא לובשת שלושת-רבע," צחקתי על עצמי, "עכשיו אתה מתלבט אם להמשיך ולצאת עם בחורה שהולכת לריקודים מעורבים". בקצב הזה, בעוד מספר שנים אני מתאהב בגוייה נחמדה. מעניין מה הרבנים שלי ייעצו על זה, חשבתי.
התעוררתי בט"ו באדר בזמן בו אפשר להניח תפילין ולקרוא מגילה, אבל אי אפשר להתפלל תפילת שחרית. בשביל להשלים את מה שקרה בעשרים וארבע השעות הקודמות, נאלצתי להיעזר בליאור ובחברה.
אומרים תמיד ש"כיפורים כפורים", ויש אלפי דרשות והסברים על מנת להוכיח את הקשר. מה שמוכיח, שאף אחד לא יודע באמת את הסיבה. זו אחת ההתחלות השחוקות לדבר תורה בפורים, וכאן הדרשן (להלן: אנוכי) מסביר לכם למה דווקא הוא, יודע את התשובה האמיתית. ובכן, המשותף בין פורים לכיפורים הוא, שמי שחגג את (כי)פורים בישיבה, אותו לא יטעו עוד לעולם. את כל החגים, הבייני"ש יכול לחגוג בכל מקום אחר, אבל יש שני ימים טובים, להם אין תחליף. אם יחגוג הבייני"ש את יום הכיפור שלא בבית מדרשו, תמצאו אותו כל הזמן מנסה להיזכר בדבקות ובמנגינה המיוחדת ששרו שם בשנה שעברה בשני קולות במוסף.
על כן, הגענו ליאור ואנוכי בשעות הצהריים המאוחרות של פורים דפרזין לישיבתנו הק'. תוך זמן קצר, לא יכולתי לשלוח אס-אם-אסים (ארי אחי טוען שזהו הגדר של היום ל"עד-דלא-ידע"), וכינסתי שלושה רבנים מבושמים עוד יותר בשביל לעשות לי התרת נדרים (על כך שלעולם לא אפרד מבחורה בגלל סיבות דתיות). לטרנד הצטרפו עוד עשרות רבות של התרות ביזריות משלל החוגגים, בינהן בייני"ש שביקש להתיר לעצמו להתחתן עם פולנייה, ועוד שני חבר'ה לא מפוקסים משיעור אל"ף שנדרו להיפרד מן החברות הנוכחיות שלהן על מנת לקיים "ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה???", ולא הבינו שלא באמת צריך בית דין בשביל זה.
משום מה, שיגעתי את ליאור שיחזיר אותי בזמן למסיבה הדתית שהחברה רצתה לקחת אותי אליה. בהשראת אדי האלכוהול, ניסיתי לשכנע אותו (ואת עצמי) במהלך הנסיעה חזרה לבירה, כי מדין "חטוא בשביל שיזכה חברך", מותר לי לבוא למסיבה על מנת לְזכות בשליש גן עדן את החבר שהכיר לראשונה ביננו.
לאחר שליאור הזדכה עלי, הוא נפרד לשלום, ואת המאורעות הבאים החברה השלימה.
בעוד הנ"ל שרה עם חברותיה, אני ישבתי על הבר וניתחתי את סוגי הביינישי"ם לשעברים השונים שהגיעו לשם. אלו שרוקדים עם הידיים כאילו הם פורצים בסולו ריקוד במעגל "רחם" בחתונה דוסית. אלו שבאו לערב פו"פ, ואותם שהלכו אחרי האישה לשם, מנסים למצוא תירוץ בשביל לעוף משם כמה שיותר מהר. מסתבר, כי בשלב די מוקדם של המסיבה, מצאתי תירוץ כזה.
לקח לי איזה שעתיים למצוא את הדרך ממקום האירוע לביתי, אך נראה כי הדרך הארוכה פיקחתני מן היין. מלבד כמה שריטות בראש ושיחות טלפון לחברה על כך שעל מסיבה כזאת אפילו עיצומו של יום אינו מכפר, סיימתי את ההליכה בזול, וללא כאב ראש או ריח של קיא בפה כשקמתי למחרת בצהריים.
מורעב, ניגשתי למקרר על מנת לחמם לעצמי מהצ'ולנעט של שבת. צביקה, שחזר בדיוק מקריאה שנייה של המגילה, גער בי. יש שני דברים שאסור לעשות לבד, הסביר: לשתות, ולאכול צ'ולענט.
הערנו את ליאור, וקיימנו את מצוות היום: "אין שמחה אלא בצ'ולענט ויין". לאחר שסיימנו את כל הבקבוקים ואת שירי הלילה-יום-שלישית של שבת המלכה, התחלנו לעבור לניגונים. צביקה החל לזמזמם ניגון מוכר, אך כמה שחזרנו עליו שוב ושוב לא הצלחנו לזהות את מילותיו. רק כשקמנו על רגלינו בשביל לרקוד את השיר, זיהינו סוף סוף את המקור.
"וזכנו לקבל קדושת פורים באמת".