אחת עשרה בלילה. ישיבת דירה שנייה מאז שהגעתי לפה לפני שבועיים. מן הפרוטוקול: יובל טוען שנמאס לו לעשות כל הזמן את החשבונות, ואו שאני או דורי ניקח חלק או שמעכשיו הוא ישטוף את הדירה רק בכל סבב שני. דורי מתפרץ עליו, וצועק שלעשות קניות לוקח יותר זיעה וגם קצת יותר זמן, אז שיפסיק לחשוב שהוא היחיד שעושה פה משו.
אני אומר, שמה שיוצא לי מן הישיבות הללו, זה שאחת לכמה זמן אני נזכר שאני לא היחיד שחושב שהוא היחיד שעושה הכל בדירה.
* * *
לפני שהגעתי לירושלים, אחותי ציטטה לי מן הדף הראשון שהכריחו אותן ללמוד לבגרות: "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבינין: בונין. הכל כמנהג המדינה", וגם הסבירה: כשהיינו בכיתה בי"ת מנהג הכיתה היה לעשות הפרדה בשולחן שיושבים בו. עכשיו כשאנו גדולים, את מנהג הכיתה מחליף מנהג המדינה, ואת קו העיפרון על הפורמייקה מחליפים בקיר גזית בעובי של שלושה טפחים לכל צד.
ה"שטיקים" של כל דירה הם אוסף המנהגים והמחיצות שהדיירים מציבים עם השנים בשביל להרגיש שהם חיים בבית שלהם. לכן, היא מסבירה מנסיונה, אל תנסה להבין את המנהג. תתרגל אליו.
* * *
שנה עברה, ועוד שנה חלפה. דורי בניו יורק, הוא טס לשם בצ'ארטר, ויובל התחתן, נולד לו איזה ילד. ורק אני כאן, מעמיד את צביקה וליאור על הבסיס הטוב של ישיבת דירה, ומשמר אותם מלהשאיר מגבת רטובה באמבטייה, אחרת סופה שתעלה שרטון גדול וסירחון הרבה מאוד.
ליאור שואל אותי אם לקחתי את הרעיון של ישיבות דירה השבועיות משיעורי הזוגיות שהיו בישיבה. פתאום אני נזכר במילותיו של יובל כשהוא מסביר לי את המנהג העקשן, והדימיון לשיעור של הר"מ שלנו מסגיר את מה שבאמת נתן ליובל השראה: "והכי חשוב, זה כדי שלא יישארו דברים בבטן. בשביל לקבל ביקורת, צריך להיות ב"מוד" הנכון, ועם כל העבודות והמבחנים והמשמרות- אם לא תקבעו זמן מיוחד לשבת ביחד, יכול לעבור שבוע שלם בלי שתדברו פעם אחת אחד עם השניה".
מסתבר כי הצבילרי"ם (נוטריקון ל: צביקה וליאור הצעירים) חכמים מכדי לקבל את עול המסורת כמצוות שותפים מלומדה, אך גם טיפשים מכדי שאוכל לשכנע אותם בחשיבותה. ולכן, אני נאלץ לכוון אל הבטן הרכה שלהם, ומנסה לתאם איתם סעודה דירתית לכבוד יום הולדתו של ליאור, כדי לדאוג כי הישיבה אכן תתקיים.
למעשה, עברו חודשיים עד אשר הצלחנו להפיק את הסעודה האמורה. לצערנו, באו ישנות והשכיחו את החדשות: מרוב חגיגות היומולדת הלועזית של ליאור, לא היה זמן לביצוע הישיבה המקורית לשמה בעצם התכנסנו.
למחרת, צביקה ניגש אלי, וניסה לנחם אותי במחשבותיו. "אז מה אם שוב לא הספקת לדבר על החשבונות שלך?", צביקה שטח, "תדע לך ששבוע שעבר עשית עבודה על הפנים כששטפת ת'דירה, והחלטתי שזה יהיה הדבר הראשון שנדבר עליו. אבל אחרי שהיה כל כך סבבה להיות שלושתינו בארוחה שאירגנת, אמרתי, יאללה, חפיף, ושטפתי היום שוב כשאף אחד לא היה פה".
"אתה קולט מה זה", צביקה מסביר לי, "אתה בכלל זוכר מתי הפעם האחרונה בה היינו שלושתנו בו זמנית, וערים, בדירה? איך מהמילואים, עם חבר'ה שהקשר שלך אליהם צבאי בהחלט, השבועיים השנתיים שאתה מבלה איתם נותנים לך סיפורים לכל השנה, אבל פה בדירה הכל תמיד ריק ושומם?
אפילו בכיתה שלי במכללה, יש יותר אווירה מהמחלקה הגריאטרית שפתחנו לנו פה".
"במקום שתחפור לי על זה שצריך לעשות סעודות שבת בדירה, ולא לחפש מקום אחר כל הזמן", צביקה מסכם, "אולי תדאג לאמצע שבוע קודם? אני מוותר לך על השטיפות שלך אם פעם בשבוע אתה דואג שנעשה שלושתנו משו: נצא לבירה, נשקה את העציצים בחלון, נעשה עוד סעודה לכבוד היומולדת הלועזי של ליאור".
פתאום קלטתי, שדירת השותפים החלומית שלי מעולם לא הייתה לי בית, כי אם ימ"ח (יחידת מחסני חירום), שאליו אני מגיע רק בשעה שבה אני מוכרח למלא את מאגרי האש"ל שלי.
כמים לב האדם ללב אדם, כך פני הדירה לפני השותף. צביקה יכול לעשות ספונג'ה פעמיים ביום, אבל הניחוח העדין בטעם לימון שזה משאיר לא יפצה באמת על מה שחסר פה: אווירה שנוצרת בדרך הטבע, כשאנשים לא קשורים נמצאים ביחד למשך תקופת זמן מינימלית.
המזלג הלא שטוף שאמצא בכיור, יזכיר עדיין את הגורם לכך (ליאור...). אבל, אם שלושתינו היינו אתמול בהופעה ב"בלאבסטה", זה קודם כל יזכיר את כמויות הבירה המוגזמות שהוא שתה שם, לפני שזה יזכיר את ליאור האגוצנטרי של תקופת המבחנים.
כך, אולי הנענע שאקטוף מחר בלילה מהאדנית, תפסיק להזכיר לי שאני היחיד שמשקה אותה, אלא תזכיר לי לבדוק אם אחד מהצבילרי"ם עדיין ער, ואולי יבוא לו להצטרף אלי לחמש דקות וקנקן של תה במרפסת.