לכבוד טו‘ באב, 'הם' הכינו מתקפה הסברתית מהסרטים היישר לפנתאון: הפצצות כבדות מהאוויר, מרגמות מהים, פלישה קרקעית מעורבת בלוחמת סייבר.
אם שכחנו 'מה זו אהבה?' תנוח דעתנו. 'הם' כבר יסבירו ולא ישכחו כמובן לדפוק בסוף נקודה וסימן קריאה. אין כמו 'טו באב', בשביל לעמוד על ההונאה הגדולה מקרוב.
לבבות ורודים ניתזים מכל עבר, בשמים ופיצ'פקעס רומנטיים ניתכים עלינו מכל פינה, פרסומות לאתרי הכרויות מושמעות בלופ: "מחפש אהבה? הגעת למקום הנכון. רק תגיד איך אתה רוצה את בת הזוג שלך ואנחנו כבר נסדר לך את אהבת חייך".
בשביל ש'מיכל 28' תוכל באמת להגיע לאהבת חייה, הוא צריך להיות אקדמאי, מבוסס, זורם ומצחיק וכמובן, איך לא, רגיש ומכיל ואם הוא יוכל להוריד לה את הירח אז כנראה שזה באמת זה.
"כשהמורים שלך ל'מהי ואיך צריכה להראות אהבה?' נמצאים בגורדי שחקים ב'וואלי' של לוס אנג'לס, מעשנים בשרשרת עם מבט של דולרים בעיניים בדרך להפקת הסדרה/ריאליטי/סרט הבא מהז'אנר הרומנטי שמורכב מנוסחת הקסם של פרינס צ'רמניג שנלחם בשביל היפיפייה הנרדמת, ממילא זה רק עניין של זמן עד שיגיע מבול של שאלות מחבר'ה איכותיים, מדריכים בתנועות הנוער שצורכים את המסרים האלו ולא מבינים מה נסגר עם אלוקים ומה אכפת לו שהוא ותמר המדריכה שאתו יהיו קצת ביחד אם הוא מוכן להתחייב ביקר לו מכל שהוא באמת, אבל באמת אוהב אותה.
"תגיד" שאלתי פעם את אהרון, אחד המדריכים של 'הרא"ה', אחרי שסיפר לי חוויות מאחד מסרטי הקומדיה הרומנטית שראה ביחד עם החבר'ה מהסניף: "אתה באמת סגור על זה שאתה יודע מה זו אהבה?".
"בטח, מה שאני מרגיש כלפי תמר", ענה בלי להתבלבל.
"אתה מכיר אותה בכלל? זאת אומרת חוץ מהסניף והחבר'ה אתה באמת חושב שהיא היא תהיה האמא של הילדים שלך והאישה שאתה תרצה לבלות את שארית החיים שלך?"
"בטוח במאה אחוז שזה מה שאני רוצה", ענה שוב כבקיא בתורת הפילוסוף הצרפתי פסקל שאמר כבר: "ללב יש את הסיבות שלו, שעליהן השכל לא יודע כלום“.
"אבל אם חס וחלילה מחר היא תעבור תאונת דרכים ותצטרך לסעוד אותה כל החיים, אז אתה כמובן תמשיך להיות אתה נכון?"
"וידום אהרון" לאחר מכן התעשת ושאל: "מה? למה? כל החיים? איך אפשר ככה? אתה באמת מכיר זוגות כאלו שהיו נשארים אחד עם השנייה בקשר שמחייב הקרבה רבה כל כך?"
"את הסיפור על הפרופסור המפורסם שמעת כבר?"
אהרון נענע לשלילה.
"אז ככה פרופסור מפורסם עמד מול קבוצת צעירים שהתנגדה לנישואין. לדעתם, מערכת יחסים צריכה להסתיים ברגע שנעלמת הרומנטיקה, במקום להיכנס לשגרה בזוגיות.
הפרופסור אמר שהוא מכבד את דעתם, אך סיפר להם את הסיפור הבא: הורי חיו 55 שנות נישואין, בוקר אחד, אמי ירדה במדרגות, כדי להכין לאבי ארוחת בוקר, היא קיבלה שבץ ונפלה. אבי הרים אותה כפי שיכל, נשא אותה למכונית והסיע אותה לבית החולים במהירות, תוך שהתעלם מחוקי התנועה. כשהגיעו לבית החולים אמי הייתה מתה.
בזמן ההלוויה אבי לא דיבר, היה לו מבט אבוד, כמעט ולא בכה. באותו הלילה, אנו, הילדים, נשארנו לצידו. באווירת הכאב והנוסטלגיה, נזכרנו באירועים יפים שחלקנו. אבי ביקש מאחי התיאולוג שיסביר לו איפה אמא עכשיו. אחי החל לספר לו על החיים שלאחר המוות והעלה השערה איפה ואיך אמי עשויה להיות. אבי הקשיב ואמר: "קחו אותי לבית הקברות".
"אבא", ענינו לו, "השעה 23:00, אי אפשר ללכת לבית הקברות בלילה".
הוא הרים את קולו ובמבט זגוגי אמר: "אל תתווכחו איתי, בבקשה, אל תתווכחו עם איש שבדיוק איבד את מי שהייתה אשתו במשך 55 שנה". נוצר רגע של שקט, לא התווכחנו, נסענו לבית הקברות, השומר אפשר לנו להיכנס, ובעזרת פנס הגענו לקבר. אבי נגע בקבר בידו, בכה ואמר לנו: "היו 55 שנים טובות, אתם יודעים? אף אחד לא יכול לדבר על אהבה אמיתית, אם אין לו מושג, מה זה אומר לחלק את החיים עם אישה".
עשה הפסקה, פניו אורו והמשיך:
”היא ואני היינו באותו משבר כשהחלפנו עבודה, היינו צוות כשמכרנו את הבית ועברנו למקום חדש. חלקנו את השמחה כשראינו אתכם מסיימים לימודיכם, בכינו יחד כשאיבדנו אנשים אהובים. התפללנו יחד בחדרי המתנה של בתי חולים, תמכנו זה בזו בימי כאב. התחבקנו בכל חג וסלחנו כששגינו. עכשיו, היא עזבה ואני מרוצה, אתם יודעים למה? מפני שהלכה לפני, היא לא צריכה לחיות את הצער והכאב של קבורתי, להישאר לבד אחרי מותי. גם אני אמות, אני מודה לאלוהים. אני כל כך אוהב אותה, שלא היה לי נעים, אם הייתה צריכה לסבול פרידה בשל מוות". (סיפור אנונימי שמסתובב ברשת)
אהרון החוויר. הוא גילה שאהבה לא קשורה בהכרח לרומנטיקה. היא צריכה להתבשל קצת יותר מכמה חודשים של היכרות ובעיקר, אהבה היא לא מה שאתה מצפה מזה שאתה 'אוהב' אותו, אלא מה וכמה אתה מוכן לתת בשביל לו. שלא על מנת לקבל פרס.
"הבנתי", אמר לבסוף, "אז קבל ביטול, נדמה לי שאני מאוהב בה".
"מאוהב זה כבר משהו אחר", אמרתי.
"ברוך הבא למועדון. כולנו היינו שם. עכשיו תורך".