המים מכסים אותי
ביום שבו קיבלתי את רשיון הנהיגה, היו מאחורי ששה טסטים, שלושה ילדים, ועשרות רבות של טבילות במקווה. המקווה היה מקום הראשון שהעזתי לנהוג אליו בכוחות עצמי וללא ליווי. זה היה בלילה, שלושה ימים לאחר קבלת הרשיון. רעדתי מפחד, אבל המחשבה שסוף סוף אני פטורה מללכת ברגל את כל הדרך הארוכה למקווה, כשעיניים דמיוניות, תיאורטיות ננעצות בי עם כל פסיעה, גרמה לי להתגבר, בקלות יחסית, על הפחד הזה, להכנס למכונית, ולנהוג. מאז אני נוהגת לבד לכל מקום. אבל במיוחד למקווה. מקווה הוא מקום שהולכים אליו לבד. את משאירה את בנזוגך ממתין בבית, את הילדים תוהים לאן נעלמת. גם חברותייך הטובות ביותר לא יודעות מתי הלכת לשם, ומתי תלכי שוב. אפילו הבלנית, כמו כל מתווכת טובה, מסגלת לעצמה אותה יכולת מופלאה להיות ולא להיות בעת ובעונה אחת. היא יודעת, על פי רוב, להיזהר משתלטנות ומקפדנות ומחטטנות, לא להיות נוכחת מדי, או מתערבת מדי. ולמרות שהיא שם, לגרום לך להרגיש לבדך, עם המים והבְּרָכָה. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה.
מים מכסים אותי. מים גורמים לי להרגיש נוח. מרגיעים. אני אוהבת לשחות. לעיתים אני רוצה שהמקווה יהיה מקום גדול יותר, שקירותיו יהיו מרווחים יותר, כמו בריכה ענקית וכחולה שאני שרויה בה לבדי, טובלת ומטהרת, לפעמים אני מצטערת שאינני טובלת בים או בנהר, יש כאלה שכך עושות.
אני רוצה שגם הם, הגברים, ילכו לטבול, למה הכל מוטל עלינו, הנשים. יש לי עוד כמה טענות באותה ההזדמנות, אבל בתוך המים אני משום מה סולחת. הרגע הזה של הטבילה, הוא רגע של שקט. אין בו קושיות או טענות. אין בו כעסים. את השריטות מכסים המים. אני עומדת בו מול אלוהי שצווה אותי על הטבילה ומתפללת שהשקט והנקיות והפשטות יהיו לי תמיד, גם בחוץ.
לעיתים רחוקות אני מצליחה לחשוב מחשבות גדולות יותר, מחשבות על טהרה והתקדשות. תמונת הנערה העולה מן הרחצה בשיר השירים, טבילת הכהן הגדול לפני שיכנס לקודש הקודשים, אבל על פי רוב המחשבות שממלאות לי את הראש כשאני עולה מן הרחצה הן מחשבות קטנות לגמרי, כמו: האם אצליח ליבש את השער כמו שצריך, ומי יהיה בבית כשאחזור, ומה אענה כשאשאל איפה הייתי.
אין להכחיש: מתח מסוים, ודריכות, הנם בני לוויה להליכה למקווה עד עצם היום הזה. הם נמשכים מן הרגע שבו אני יוצאת מהבית, ועד הרגע שחזרתי. למרות שאני מתיידדת אתו יותר ויותר ככל שעוברות השנים, המקוה היה מקום מסתורי וטעון עבורי, ותמיד יישאר כזה. הייתי רוצה לחשוב מחשבות טובות על כל התחושות הללו, הנה מחשבה טובה, לדוגמא: שאת כל הדברים החשובים באמת מלווה איזה קושי. אבל לא תמיד אני משוכנעת בכך. בסתר לבי אני מקנאה בנשות המזרח, שבדמיוני לפחות, היתה ההליכה למקווה קלה עליהם ופשוטה. בכל פעם שאני מבקרת באתר ארכיאולוגי, בעיר קדומה וחפורה שבה מקוואות לרוב, בצדי הבתים, אני חושבת על הנשים היפות שחיו שם, ועל הדרך השקטה שבה נעלמו בלילות לתוך המקווה בצד ביתן, בלי שאיש ידע או ראה. לחילופין אני חושבת על הנשים היהודיות באירופה, על הקור שהיה שם. על מקוואות שלא הוסקו מחמת עוני. על הנהרות הקפואים שטבלו בהן בהעדר מקום אחר, על אהבת האיש שלהן, ואהבת התורה ומצוותיה, שאפשרו להן לשאת את כל אלה.
למקווה קצב משלו, והגיון משלו. יש מקוואות קטנים וצנועים ושקטים, וישנם גדולים והומים, שנדרשת בהם המתנה. בעיר שבה גרתי בעבר, היה המקווה מקום גדול והומה אדם. הגעת? חכי בסבלנות עד שיגיע תורך. בינתיים את מפטפטת עם האישה שלידך, לו פגשת אותה דקה קודם ברחוב, היית נבוכה, כעת שתיכן באותו מקום, מחכות לאותה המקלחת. במצב רוח מסוים תשבי ותאמרי פרקי תהילים, או תקראי. לפעמים את סתם נחה ושוקעת במחשבות לתוך עצמך. לעיתים תעדיפי להתבונן בסקרנות בנשים שבאות והולכות, ולנחש את חייהן ולעיתים תגערי בעצמך על החטטנות.
המקווה במקום בו אני גרה היום הוא מקום שקט להפליא. הבלנית אוהבת מוסיקה שקטה, היא שמה קלטת עם נגינת מפוחית עדינה. היא לא תדבר אתך, אלא אם פנית אליה תחילה, היא לא תבדוק אותך אם לא ביקשת. אני מעדיפה את המקווה שלי כך. אבל כשאגיע לעיר זרה, או לארץ זרה, ויגיע זמן טבילה, אצטרף לנשות המקום ואטבול היכן שטובלות הן, בשפתן, במנהגיהן, ללא טענות. אלקט לי סיפורים שאספר לעצמי בעתיד, כאשר המקווה יהיה מאחורי. ימים ללא טבילה ממתינים לי, בעוד מי יודע כמה שנים. הם מחכים לי שם, ולא דחוף לי כלל להגיע אליהם.
בינתיים למרות הקשיים והמתחים, הכאב והדם המלווים כל ברית, או מערכת יחסים משמעותית, גם אני שותפה לברית הנשים הגדולה, לברית שאנו כורתות בינינו לבין עצמנו, לברית שכל אחת מאתנו כרתה עם בן זוגה ועם אלוהיה. רוב הזמן טוב לי כך.
חיותה דויטש