איך לא רציתי להיות אחד מאלה ששוכחים את שמם רגע אחרי הדייט

הדבר היחיד שבאמת מעניין אותי, שבאמת הייתי רוצה לתקן ולשנות, זה שאני לא אהיה עוד אחד מעשרות ששוכחים אותם עם הטלפון הבא שמגיע מהחברה שמציעה לה בחור חדש. שיעור שני

חדשות כיפה רוני אראן 26/06/12 22:00 ו בתמוז התשעב

איך לא רציתי להיות אחד מאלה ששוכחים את שמם רגע אחרי הדייט

עוד מעט חצות, ובית המדרש מתמלא שוב לכמה דקות בזמזום הזה, ספרים מוחזרים לארון הציבורי או ל'בוקסא' האישית. אני מרים את עיני מהספר שלי, ורואה את מה שכבר ניחשתי: שיעור אל"ף חזרו ממש עכשיו מהשיעור במסילת ישרים בביתו של הר"מ שלהם.

עוד מעט ונישאר כאן רק שלושה ויחד נסגור משולש מושלם. בסיסו במזרח ובמערב, חסקל ויעקב, איש איש בפינתו וסטנדרו, ואני, בשפיץ, יושב מול המהר"ל שלי, במקום הקבוע שלי מאחורה, איפה שאפשר לדבר עם החבר'ה בחזרת הש"ץ בלי לקבל יותר מדי הערות. מידי כמה רגעים ידי תופסות את הראש, שיפסיק לכאוב ויישאר עוד קצת זמן באוויר, אבל רוב הזמן הן נכוות ותופסות את כוס הקפה החמה שהכנתי לעצמי על מנת להמתיק את פרידתי.

ולמרות שלא אני המצאתי את הרעיון הזה, אני אומר לעצמי, הרי זה כתוב נראה לי באחד הספרים של "רבינו", או בפי רבותי: "רבי נחמן מברסלב" (פלא איך תואר של אדם לעיתים דווקא מורה שנותנו מקטין את בעליו, אמור לי שם של רב ואומר לך מאיזה ישיבה אתה). וכתוב שם, שאם אין לך מקום אחר להתבודד, מותר לך לפתוח ספר קודש, ולעשות כאילו שאתה לומד מתוכו. אבל בכל זאת, כל כמה שאני מנסה, רגשות אשם על חילול של המהר"ל מפראג נובטים בי כל פעם מחדש, ותמיד יש לי הרגשה שכולם יודעים שאני לא באמת לומד עכשיו.

נזכר בחברותת הצהריים שלי. והרי, הבחורה זה בכלל כד, וחברותא זה סתם חבית אקראית, אבל עדיין, "החברותא שלכם", כך אמר אחד הרבנים בישיבה, "אמורה להיות המערכת הזוגית הראשונה שלכם בחיים". מסתכל ומבקר חצי בצחוק וחצי ברצינות, את השתיים שלוש חבר'ה מהשיעור שכולנו ידענו שיש להם כבר חברות. "אני פשוט רוצה להתקדם יותר", הוא אמר, וזה שהוא שנה מתחתיי רק הדגיש את ההשפלה הנוראה שחשתי.

מנסה לחשוב האם יש הבדל בכאב, בין פעם שאני יזמתי, לבין פעם שדווקא היא. עם מה יותר קל להשלים? עם החלטה שלא תלויה בך, וגם ככה מעבר לשליטך ולשינוייך, או עם החלטה כזאת שאתה יכול להפוך בכל רגע נתון, אתה הרי יודע כמה היא רוצה, אז בעצם יוצא שאתה צריך לבחור כל שנייה שלא להרים לה טלפון ולהגיד: מצטער שהייתי חמור, אולי ננסה שוב?

ועכשיו, אני אומר לעצמי - עכשיו מעניין. מעניין איך היא באה, מעניין איך אני בא. הרי אני והיא יודעים, שסטטיסטית, על כל דייט שבחור היה, בחורה הייתה פי שלוש או פי חמש יותר. ואפילו, שזה לא ממש מסתדר מבחינה חשבונית, הרי אם יש מספר שווה כמעט של בנים ובנות בגילאים הללו, ועל כל בחור שמתחתן אז יש גם בחורה שמתחתנת, אז איך יתכן שהם היו ביותר דייטים מאיתנו? איך?

האם בנקודה הזאת של הפרידה מהאקס האחרון, היא אמרה: מהיום, יהיה לי עור של תנין, ואני אבדוק אותו עשרות פעמים עד שאני אהיה באמת אני שם? או שהיא החליטה: זה כואב, זה יכאב, אבל אני באמת רוצה לתת עוד ניסיון למישהו אחר?

והדבר היחיד שבאמת מעניין אותי, שבאמת הייתי רוצה לתקן ולשנות, זה שאני לא אהיה עוד אחד מהם. עוד אחד מעשרות ששוכחים אותם עם הטלפון הבא שמגיע מהחברה שמציעה לה בחור חדש. עוד הליכה באותו נתיב, עוד התלבטות האם להזמין שוקוצ'ינו או מוקה, וכשבערב, והיא תחזור מהדייט הראשון שלה, ותישאל על ידי שותפותיה לדירה, היא לא פשוט תזרוק את התיק צד הצידה ותגיד: "עזבי".

אני רוצה שהיא תחזור, עם חיוך על הפנים ותגיד לה במקום: "רואים עליו שהוא תמיד מסתובב עם טריקו ודגמ"ח של דתיים, והשהג'ינס שהוא לבש הוא מושאל ליום אחד. אבל בכל זאת, הוא שם חולצת גולף, וזה שהוא התלבש במיוחד בשבילי, זה יפה בעיני. וכשחשבתי שנשב שוב באיזה בית קפה, ורק התפללתי שלא נמצא שם את אימא שלי שיוצאת לבלות עם החברות שלה, הוא הפתיע, כבר בשיחת טלפון, וסיפר לי שבאגף לתיכנון בעירייה פותחים איזה אגף חדש, ומביאים איזה חצוצרן מחו"ל, ויהיה דווקא נחמד אם נלך לשם.

כן, גם אני התפלאתי, הופעה על דייט ראשון? והוא אמר לי: תראי, רוב הסיכויים כשאתה יוצא לדייט הם שזה יגמר תוך יום-יומיים שבוע שבועיים, אז למה לא לעשות רק פגישות שנהנים בהם, במקום לחפור רק במה שאני ואת מרגישים שנמצא מספיק באיזון של הלא רדוד מדי אבל לא פולש לי מדי לחיים האישיים, למישהו שאני עדיין לא סומך או סומכת עליו?".

וגם אם אחרי היא תגיד שלא מתאים, אז אני אדע, שהאחר שהיא שתפגוש וכן יהיה משורש נשמתה, יספוג בגללי קיטורים, כי הרי העלתי לה את הרף של הדוס הטיפוסי שמגיע לפגישה.

כי כמה שלנו, הכי נוח במכנס כיסים רחב, והכי טבעי בחולצה הדהויה של החבר'ה מאוגוסט שש, תדע לך שזה יהיה הדבר הראשון שהיא תסתכל עליו. ולא בגלל שהיא שופטת אותך לפי זה, אבל זה הדבר הראשון שיוכל למלא את הסקרנות שלה, לגלות האם אתה עקל או עוד עקלקלות, עוד לפני שאתה פותח את הפה ומנסה לבדוק בעקיפין איך היא רוצה שיראה שולחן השבת שלה.

היום בערב, אתה מתחיל לכתוב את הסיפור שתספר לילדה שלך, על: "איך אבא ואימא התחתנו". ואתה מחליט איך לספר אותו, ואתה מחליט אם בסוף הסיפור שיסופר בעוד עשרים שנה, הקטנה תגיד לך: "ולקחת אותה לגן הורדים כמו כולם?", או: "אז בגלל זה אימא שמה כל הזמן מנגינות עם חצוצרה שעושות חור בראש ואין בכלל מילים והם סתם חוזרות וחוזרות וחוזרות על עצמן?".

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן