זו השנה השמינית בה אני מתנדבת במקווה טהרה לנשים, אבל אף תקופת התנדבות לא טלטלה אותי כמו תקופת הקורונה הנוכחית. מסירות הנפש שדורשת הטבילה בימים אלו החזירו אותי שנים אחורה. הייתי אז נשואה 3 שנים, ואני זוכרת את התקופה שבה התחלתי להרגיש כעס. כעס על המורה באולפנה, כעס על מדריכת הכלות, כעס על כל הרבנים האלה ששמעתי בתור נערה בני ברקית שהבטיחו לי שיום הטבילה זה היום שכל החודש מחכים לו, שביום הזה ארגיש כמו כלה היוצאת מחופתה כל חודש מחדש, שאם רק אקיים את המצווה הזאת הלהט בנישואים שלי ישמר.
אני זוכרת שממש כעסתי עליהם על ששיקרו לי בכזאת עזות מצח, כי המציאות הייתה רחוקה מאוד מלהיות כזאת. לקח לי שנים של תהליך התבגרות רווי עליות ומורדות להבין שהם צדקו בכל מילה שאמרו. הם רק שכחו להבהיר לי דבר אחד קטן וחשוב: טהרת משפחה טובה ומיטיבה תלויה בך. ואך ורק בך. ביכולתך לתת לה להרוס אותך, וביכולתך להפוך אותה לאבקת קסמים.
מאז אותו יום של הארה, שהביא אותי לאחד ההישגים המדהימים בחיי - לקחת אחריות על חוויית טהרת המשפחה שלי, עשיתי צעדים רבים, ביניהם ללכת להתנדב כבלנית במקווה טהרה לנשים. ההתנדבות שאפשרה לי לקחת אחריות על הטבילה שלי. לראשונה בחיי, יצרתי מציאות בה אני מנהלת את הטבילה שלי, ובה כל טובלת שמגיעה אליי היא המנהלת הבלעדית של הטבילה שלה.
רובנו לא אוהבים ולא רוצים עוד אחריות. יש לנו מספיק בחיים. רובנו היינו רוצים להישאר בפנטזיה שבה יעשו לנו את כל העבודה, יגרמו לנו לאהוב את הטבילה בלי מאמץ, ידעו איך לענג אותנו בלי שנאמר מילה. אנחנו שונאים את המילה "עבודה" כשמדובר בזוגיות. גם אני שנאתי.
ובימי הקורונה אתגר הטבילה עשה משהו שלדעתי ישנה לנשים רבות את פני טקס הטבילה לעולמי עולמים. מי שקראה לעומק את המחקרים הבינלאומיים על נגיף הקורונה, ומסכימה וסומכת על האפידמיולוגים יודעת, שכאשר יש הקפדה מדויקת של ההנחיות, סיכויי ההידבקות במקווה הם אפסיים. העובדה שאנחנו לא יודעים הרבה על הנגיף אבל מה שיודעים בוודאות זה שהוא לא שורד במים המחוטים בכלור, מהווה את הבסיס לכך שטבילה בטוחה במי מקווה אולי לא תהיה קלה – אבל בהחלט אפשרית, ובהינתן הקפדה על מיגון, חיטוי, הכנות בבית ועוד - לא פלא שאחוז ההידבקויות במקוואות הוא פחות מאחוז אחד (לעומת 12% בסופרים ובתי המרקחת, למשל).
אז מה זה אומר? זה אומר שפתאום הקורונה דרשה מנשים שרוצות לקיים את המצווה בביטחה - לעבוד קשה. ליל הטבילה, שגם ככה הוא מורכב להרבה מאוד נשים מהרבה מאוד בחינות, הפך להיות מורכב פי אלף. כי עכשיו לטבול, בנוסף לכל המשימות שאיכשהו התרגלנו אליהן, זה גם להישמע לרשימה של עוד הר בלתי נגמר של הנחיות, לעשות בירורים על מקוואות שמקפידים, להפעיל לחץ ציבורי על מקוואות שלא, לנסוע רחוק, לחקור את הבלנית, ללמוד איך מתנהג הנגיף המקולל הזה כדי לדעת לטבול ולהישאר בחיים, ובמקרים מסוימים אפילו לקנות ציוד וללכת לעזור לבלנית לנקות את המקווה אם זה מה שצריך (התנדבות מתוך אחריות כבר אמרתי?)
פתאום נשים שואלות את עצמן, עד כמה מצוות הטבילה באמת חשובה לי, ששווה לי לצאת מאזור הנוחות שלי? עד כמה אני מקיימת אותה כי אני בוחרת לקיים אותה, או כי ככה אמרו לי וככה התרגלתי? עד כמה אני חיה בשלום עם ההבנה הזאת שקיום המצווה הוא לא אחריות של אף אחד אחר חוץ משלי?
כי בואו אני אגיד לכם, אין אף רב שהטבילה שלכן היא האחריות שלו, גם לא בלנית. מצוות הטבילה היא הבחירה החופשית שלכן, היא המציאות שאתן יוצרות לעצמכן במו ידכן ואף אחד אחר לא חייב לכן אותה וגם לא יעשה זאת בשבילכן. התפקיד של האחרים, הוא אחד ויחידי - לאפשר.
אני מאמינה בעבודה. אני מאמינה באחריות כי הכי מהכל - אני מאמינה שאם יש תשוקה אמיתית לדבר הזה שאנו עמלים בשבילו - אז המילה עבודה מקבלת משמעות של עונג. ביזנס הופך לפלז'ר. כל ילד יודע שכשעושים משהו שאוהבים, זה בכלל לא מרגיש מתאמץ. וכשאנחנו עושים משהו מתוך שלמות פנימית, אנחנו נקבל גם את השוליים המעצבנים. אם יש לי תשוקה אמיתית להיות אמא, אני אתמודד עם רגשות האשמה התמידיים, אם אני אוהבת ומאמינה בזוגיות ובבית שבניתי, אני אלך לטיפול זוגי אם צריך. אם אני בוחרת בטהרת המשפחה שלי ממקום אמיתי - אני אקיים אותה גם כשזה מאוד מורכב לי.
וברגע שההבנה הזאת מחלחלת לנו פנימה, אז מתחיל העונג האמיתי. אז מתחילה המציאות להיות פרי היצירה הבלעדי שלנו. אז אנחנו הופכות להיות ה"מאסטריות" של החיים שלנו. אז טהרת המשפחה הופכת להיות כל מה שהבטיחו לנו בהיותנו צעירות ותמימות. אז הזוגיות שלנו מגיעה למחוזות חדשים של עונג. אז, ורק אז, אנחנו טובלות מתוך תשוקה אמיתית.
הכותבת: לימור קליינמן - מייסדת "ואהבתם" – נשואים בתשוקה. יועצת מינית מוסמכת מאוניברסיטת בר אילן, בלנית מתנדבת במקווה טהרה לנשים. ליצירת קשר חפשו בגוגל "ואהבתם", או בוואטסאפ: 058-5410415.