כתבתי כאן בעבר על הנושא של טהרת המשפחה, על מורכבויות הכרוכות בו שיש לתת עליהן את הדעת. הפעם אני רוצה להמשיך לכתוב בנושא, על הפער שיש בין אלו הנושאים את דגל ההלכה בהקשר הזה, פוסקים ומדריכים בנושא טהרת המשפחה, לבין המציאות בשטח. אתחיל בנושא הצניעות.
כל אישה שומרת הלכה שמקבלת הדרכה הנוגעת לטהרת המשפחה, מקבלת הנחיות מאוד ברורות לגבי שמירת הצניעות שלה: טבילה היא עניין אישי שהצניעות יפה לו, ואין זה עניינם של אחרים לדעת מתי אישה טובלת. לא מדברים על זה, לא מספרים על זה. קונספט החשאיות בהחלט מתקבל על הדעת; התנהלות אישית אינטימית, למשל אדם שהולך לנוחיות, אינו מידע שצריך להיות נחלת הכלל.
אז איפה מסבירים על חובת הצנעת ליל הטבילה? זה מתחיל בסיור מקווה בכיתה י"ב, ממשיך לפעמים בקורס במכללה דתית (למשל, "טהרה וקדושה לרווקות"), או בשיעור במסגרת השירות הלאומי, וכמובן בהדרכת כלות לפני חתונה. מלמדים ומדגישים שצריך להסתיר, אסור לשתף אפילו חברות, והתחושה הכללית המתקבלת היא שאם נחשפת- נכשלת. פאדיחת עולם.
נכון, יש איזו אמירה אנמית שאין בושה בקיום מצוות, אבל היא מחווירה נוכח העיסוק האינטנסיבי בצניעות, מילה שבקלות רבה מדיי מתחלפת עם בושה. הבעיה היא, שהמציאות לא מסתדרת עם התאוריה הצניעותית האוטופית הזו שלמדנו כל השנים.
מקווה הוא אמנם דבר שהצניעות יפה לו, אבל אחרי החתונה נשים מגלות שהרבה פעמים אי אפשר לעמוד בסטנדרטים ההלכתיים שנקבעו. מקוואות רבים נמצאים במרכז היישוב, ליד או אפילו בתוך מתחם בית הכנסת, כאשר זמן הטבילה חופף עם תפילת ערבית.
ובעוד שבימי חול אפשר להיעזר בתיאום טלפוני עם הבלנית, ואולי לתאם שעות אחרות, טבילה בערב שבת הופכת להיות מבצע קרבי לכל דבר: שעת הטבילה מקבילה לשעה של קבלת שבת בבית הכנסת, והטובלת יוצאת לטבול בגפה, כשהיא מלווה לעתים בפמליה מכובדת של מניין גברים מלפנים ומניין נוסף מאחור.
נשים רבות נבוכות מהמחשבה שעשרות הגברים הצועדים איתן בסך ידעו לאן פניהן מועדות (בפרט שזה בולט מאוד כשמדובר באמא לילדים קטנים, שבשבתות רגילות שומרת עליהם בזמן שהבעל בתפילה), והן מחפשות דרכים להסוות את מטרת היציאה.
סליחה שאני מסגירה כאן סודות, זה למטרה חשובה: יש נשים שלוקחות סיר או עוגה או תבשיל, כדי שיחשבו שהן רק הולכות להתארח בסעודה. יש נשים שלוקחות עגלת תינוק (עם בובה בפנים), כדי שיחשבו שהן הולכות לטייל עם התינוק.
כפי שענה רב יישוב לאישה במצוקה ששאלה אותו איך תלך לטבול בערב שבת: "תהיי יצירתית". אז הנשים שוברות את הראש, והולכות בדרך הייסורים המביכה נושאות בליבן תפילה שהשם יעזור. אף אחת לא מוצאת פסול בהצגה הכפויה הזו שמתקיימת על בסיס שבועי, אף אחת לא חושבת שאולי פוסקי ההלכה הם אלו שצריכים לגלות יצירתיות במקום קהל שומעות לקחם, ואולי לעשות חשבון נפש במקום להפוך את הנשים לשחקניות בעל כורחן.
ומה קורה כשהטובלת היצירתית מגיעה סוף סוף ליעד, חוף המבטחים שלה? הנה סיפור שקרה לחברה קרובה שלי: היא הגיעה לטבול במבצע הסוואתי נועז בערב שבת. אחרי הטבילה היא נשארה לפטפט עם הבלנית, מפני שלא היה לה כוח "להיות יצירתית" שוב, כל הדרך חזרה מהמקווה הביתה כשהיא פוגשת את כל המאחרים לצאת לתפילה, והיא העדיפה לחכות קצת כדי לוודא שלא תפגוש אנשים.
בעוד היא והבלנית משוחחות, יצאה לפתע מאחד מהחדרים טובלת אחרת, שכנתה הרבנית, והתחילה לצעוק ולגעור בחברתי ובבלנית: "בנות! צניעות! תתביישו לכן! זה ממש לא בסדר!!! איפה הצניעות שלכן? איך אתן מתנהגות במקווה?! סיימתי להתארגן מזמן, ואני יושבת כאן רבע שעה ומחכה שהגברת תואיל בטובה ללכת מכאן על מנת שאוכל לצאת. בסוף התייאשתי! חוסר צניעות! בושה וחרפה! עכשיו היא תדע שטבלתי".
האירוניה הבלתי נסבלת בסיטואציה הזו היא תוצר של הפער ההזוי בין עולמם של פוסקי ההלכה לבין המציאות בשטח. "תהיי יצירתית", פסק הרב, אבל הוא שכח לפסוק שמותר שאישה אחת תראה את רעותה במקום שעשרות גברים יראו אותה.
במקרה אחר, פנתה אליי אישה שהשתתפה באירוע משפחתי ביישוב מסויים והיה לה ליל טבילה באותה שבת. היא ביקשה שאברר עבורה מי הבלנית, ואם יש אפשרות לטבול אחרי הסעודה.
הנה עוד פתרון יצירתי. כשהתקשרתי לבלנית באותו ישוב היא ענתה לי שהיא מוכנה בשמחה, רק יש צורך באישור רבנית היישוב.
התקשרתי לרבנית והסברתי לה את הבקשה. "זו בעיה", היא ענתה לי. "אחרי אוכל אישה חייבת לנקות שיניים עם חוט דנטלי כדי שלא תהיה חציצה, ואסור לעשות את זה בשבת". כשחזרתי לאישה עם התשובה השלילית, היא החליטה לוותר על הטבילה. כשהרבנית שמעה זאת היא אמרה שבעצם יש פתרונות אפשריים, אבל האישה כבר היתה מובכת מדיי מכל הדיון שמתנהל בעניין הטבילה שלה, ולא רצתה לשמוע.
הדברים שהבאתי לעיל, הם דוגמה אחת קטנה, לפער בלתי נסבל ובלתי הגיוני בין עולם פוסקי ההלכה למציאות בשטח. תהום פעורה בין הספר למציאות, תהום חשוכה שלתוכה נופלות אנו, הנשים שומרות ההלכה. פניתי בעבר בנושא הזה לרבנים, לרבניות, לנשות הלכה, ודבריי נפלו על אוזניים ערלות. היו שהאשימו אותי בלוחמנות. יש לי עוד הרבה, הרבה מדיי מה לכתוב בנושא הפער העצוב הזה. אי"ה אמשיך בשבועות הבאים.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".