שמי נחמה גולדמן ברש ואני תושבת גוש עציון. אני גרה לא רחוק ממקום החטיפה. הבנות שלי נוסעות לפעמים בטרמפים באזור כדי להגיע מבית ספר הביתה, כי אין תשתית מספיק טובה של תחבורה ציבורית פנימית בגוש עציון, וכן, באזורנו זו דרך מקובלת ויעילה של תחבורה. הטרמפיאדה שליד אלון שבות היא באזור מוגן לכאורה ומוקפת בישובים ישראלים. פתאום, החטיפה זעזעה אותנו מהאשליה הזאת והזכיר לנו שהטרור הוא בלתי צפוי.
אני מכירה את רחל שפרכר-פרנקל באופן אישי כבר מספר שנים. יש הרבה חפיפה בחיים המקצועיים שלנו. שתינו סיימנו את הלימודים במכון התלמודי במת"ן (מחזורים שונים - היא סיימה לפני), שתינו סיימנו תוכנית של יועצות הלכה בנשמת (שוב, מחזורים שונים והיא לפני), שתינו מלמדות בתכניות שונות של תלמידי חו"ל בנושאים כמו נשים ביהדות ותלמוד, שתינו חברות בארגון בית הלל ולאחרונה שתינו לומדות בתכנית "הלכתא" במת"ן, תכנית שרחלי גם מנהלת אותה. אני רגילה לראות אותה שלש פעמים בשבוע ואנחנו נוהגות לשוחח על נושאים ששייכים לנשים בעולם ההלכה. לא פלא שאחד הנושאים ששתינו מלמדות הוא אמירת קדיש על יד אישה. שתינו פורסות את מקורות ההלכתיות בפני תלמידותינו כדי שהן תבינה את השתלשלות העניינים בהלכה. עד עכשיו, היה רק לי ניסיון אישי בנושא. אימא שלי נפטרה לפני 4 שנים, אני אמרתי קדיש במשך שנה שלמה ורחלי עודדה אותי.
כששמעתי את קולה השבורה של רחל אומרת את מילות הקדיש, נזכרתי במילים של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, מן הסערה: על אבלות, ייסורים והמצב האנושי:
"באמצעות הקדיש אנו מכריזים על סירובנו לציית למוות ולמזימה המרושעת שרקם כנגד האדם. כשאומר האבל "יתגדל ויתקדש שמיה רבה..." הרינו מצהיר: ככל שיהיו המוות חזק וסופו של אדם מכוער, ככל שיהיה הקבר מבעית והכול נראה כחסר טעם ואבסורדי, ככל שיהיה הייאוש קודר והחיים מעוררי גועל, בכל זאת אנו מצהירים וטוענים בפומבי, בכובד ראש ובנחישות, כי אין אנו מוותרים ואין אנו נכנעים; נמשיך במעשי אבותינו כאילו דבר לא אירע, ולא נבוא על סיפוקנו בפחות מאשר מימוש מלא של המטרה העילאית - כינון עולם במלכות שדי, תחיית המתים וחיי נצח לאדם".
עיקר התועלת שבאמירת הקדיש היא קריאה לציבור לקדש את השם דווקא סביב המוות והציבור נענה לקריאתו ואומר "אמן, יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא".
במצוות קידוש השם, נשים מחויבות לא פחות מגברים. לכמעט שלשה שבועות, רחל שפרכר פרנקל הייתה עסוקה בקידוש השם, במיוחד דרך אחדות העם, בכל מעשיה. לכן, כשגופת בנה מוטלת לפניה, היא המשיכה במעשיה ואמרה קדיש בקול, שבורת לב, והכריזה בפני עם ועולם, שהיא מקבלת את גזר הדין הקשה שירד מלמעלה, והמשיכה לברך את רצון השם.
במקורות שלנו, מדברים על בן שאומר קדיש על הוריו. הראשונים ("אור זרוע" חלק ב סי' נ;ראה גם "מחזור ויטרי" חלק א סי' קמד, ועוד) מביאים מדרש שבו מסופר על רבי עקיבא שהציל אדם מת מדינה של גיהנום, ע"י כך שלימד את בנו של המת לקדש שם שמיים. מסקנת המדרש היא, שאם בנו של אדם שנפטר "עומד בקהל ואומר 'ברכו את ה' המבורך' ועונין אחריו 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' או אומר 'יתגדל' ועונין אחריו יש"ר (=יהא שמה רבא) מברך' מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות.
זה הזדמנות אחרונה לכיבוד אב ואם בציבור, ויש דגש מיוחד, וסוג של עדיפות לבן לומר על הוריו קדיש. אמנם, יש כבר במקורות תשובה מלפני שלש מאות שנה שמתייחסת לבת שנותרה בלי אחים, ואפשרו לה לומר קדיש. אפשר לדון בנושאים הלכתיים וחברתיים כמו קול אשה וצניעות, וישנם חילוקי דעות בנושא. אבל בחמישים השנים האחרונות יש מגוון רחב של פוסקים וביניהם הרב יוסף דוב סולובייצ'יק ואחיו הרב אהרון סולובייצ'יק, הרב יוסף אליהו הנקין ונכדו הרב יהודה הרצל הנקין ורב ישראלי שפסקו שנשים יכולות לומר קדיש - לרוב, מעזרת הנשים (או בעת ההלוויה) יחד עם גברים אחרים בקהל שאומרים קדיש. רב עובדיה יוסף פסק שמותר לאישה להגיד קדיש מול מניין גברים רק בבית פרטי ולא בבית כנסת.
כאן, במקרה של הורים שקוברים ילד, אין זכות ראשונית לאבא. המקורות לא מתייחסים לאבא שאומר קדיש על בנו. הרצח הטרגי והנורא של נפתלי פרנקל הפיל את המשפחה למקום לא טבעי. עולם של הורים שקוברים את בנם. התיקון של הקדיש - לתת מנוחה לנפטר, לקדש את השם ברגע הלא טבעי הזה - יכול לבוא מאבא או מאימא, או כמו במקרה הזה משניהם יחד.