אחרי ראש השנה נצא כולנו לדרך חדשה, בספק אם בכלל אנחנו מאמינים לאתגרים וליעדים שהצבנו לעצמנו. הבטחות העצמיות בראש השנה הפכו לכמעט צעד ציני, צעד אל עבר שנה שתדמה לחברתה שהרגע חלפה לה. אבל לא, מסתבר שאפשר אחרת. שאפשר לקבל על עצמך, וגם לקיים לעצמך- אם רק יודעים כיצד. רחלי ולד הפכה לאגדה בכפר הרא"ה שם היא גרה. יום אחד, לפני שלוש שנים, היא קיבלה החלטה שגרמה לה להשיל 55 קילו. זה לא היה קל, אבל גם לא היה מלא ברחמים עצמיים ובמסכנות.
"הכל מתחיל מזה שאני לא באה מהמקום הזה של אישה שמנה שקשה לה, המשקל אף פעם לא היווה מבחינתי מקום של בעיה ותמיד הייתי מטופחת והתאמתי בגדים ותכשיטים", מספרת רחלי ולד (50) ספרנית במקצועה, "הייתי נכנסת לחנויות בגדים, קונה בגד ומרחיבה אותו, אבל לא מוותרת. לא הרגשתי רע עם עצמי. מי שמחפש אצלי את המסכנות לא ימצא. רובם מתחילים מתחושת דאון ואז מתחילים לנסות לרדת במשקל, זו טעות".
לפני שלוש שנים חברה של רחלי הזמינה אותה להצטרף ל"לחלי ממן" קבוצת תמיכה של העצמה אישית וירידה במשקל. "ראיתי שבשבוע הראשון הקפדתי על התפריט והורדתי שני קילו והחלטתי להמשיך וללכת על זה", היא מתארת. כמו כולם גם רחלי דחתה את השינוי המיוחל ל"אחרי החגים" והתחילה במסע שידע עלויות ומורדות אך נגמר בתוצאה של 55 קילו פחות.
"אם הייתי מציבה לעצמי כמטרה להוריד 55 קילו לעולם לא הייתי מצליחה", היא מגלה, "ניסיתי בעבר הרבה מאוד סוגי דיאטות שהצליחו נקודתית אך עליתי הכל בחזרה. הבנתי שמה שאני צריכה זו לא דיאטה אלא אורח חיים. ואורח חיים לא משיגים בהצבת יעדים גדולים ממני אלא יעדים קטנים. ההבנה היא שאני הולכת לקראת משהו שלא נגמר, זה לא שיש לי מטרה של מספר קילוגרמים לרדת ואחרי זה אני חוזרת להרגלים הישנים. אני הולכת על שינוי בדרך החיים שלי, שינוי שמתחיל בצעדים קטנים וגם לעולם נשאר כזה. אי אפשר להתחיל לרוץ חצי שעה. אני התחלתי בריצה של שתי דקות ולאט לאט השתפרתי. המטרה היא לא 55 קילו, המטרה היא קילו השבוע וקילו בשבוע הבא".
אם חשבתם שההישג המרשים של רחלי עבר בקלות וללא קשיים אתם טועים. "בימים של גשם או חמסין אין חשק לצאת לריצה, אם אני מכינה עוגה אני לוקחת חתיכה קטנה ומתפתה להמשיך עוד ועוד. ברגעים האלה אני אומרת שואלת את עצמי האם באמת שווה לי?".
ומה קורה ברגעים של נפילות?
"לא קרה כלום. אני לא יכולה להגיד שלא חרגתי אבל הבנתי שאני לא צריכה להיות דוגמנית אלא להרגיש טוב עם עצמי. אם אכלתי וחרגתי הרבה ואפילו העליתי קילו, אני לא נופלת לבור ומרה שחורה. זה ממש אסור. הבנתי שאני במסגרת ותמיד אפשר לחזור אל המסגרת הזאת. אסור להיבהל מנפילות כי זה הופך את התהליך למלא מתח ולחץ. מה קרה בסך הכל?
”יש לך מטרה ובדרך עלית קצת, לא קרה כלום. בתהליך הזה אין מקום לסבל ומסכנות. אם אני מרגישה מסכנה שאני באירוע ולא אוכלת וופל בלגי אז אני אוכל למרות שזה לא טוב אבל למחרת אמשיך ובלי להעניש את עצמי ובלי מצפון. חלי ממן מסבירה שחשוב שפעם בשבוע תהיה 'מנה מותרת', זה כולל שווארמה או גלידה גדולה. פעם ניסיתי להימנע אפילו מזה אבל אי אפשר להצליח כשסובלים ומרגישים מסכנים, זה פשוט לא ילך".
מלבד חברתה הטובה שדחפה אותה לתהליך ולדרך החיים הזאת, רחלי מעידה כי כנראה שלא הייתה מצליחה לעשות זאת ללא תמיכת בעלה. "בעלי יורם הוא ספורטאי מצטיין ורץ מרתון, הוא כמו שאר משפחתי לא צריך לרדת במשקל ובכל זאת הוא הצטרף אלי לצעידות ותמך בי כל הזמן. ברגעים שאין חשק לצאת לצעידה זה מאוד עוזר". היא מדגישה, עם זאת, כי היא לא גררה את המשפחה אחריה או כפתה עליהם אורח חיים שונה. מי שכן נאלץ ללכת אחריה הם דווקא בתי קפה או אולמות אירועים המתבקשים על ידה להגיש מנות דלות קלוריות: "כן, אני לא מתביישת, אם שילמתי לבית קפה אני מבקשת שיכין לי אוכל כמו שאני רוצה והיו פעמים שהבאתי חלב דל מהבית כי לא היה להם".
אחד הדברים אולי הכי חשובים שלמדה רחלי במהלך התהליך הוא היכולת להחמיא לעצמה. "אני אוהבת פיצוחים וכשהצלחתי להימנע כשכולם אכלו החמאתי לעצמי ואמרתי 'רחלי, כל הכבוד לך'. כן. בהחלט. אני מחמיאה לעצמי וגאה בעצמי", היא מספרת, "צריך ללמוד לטפוח לעצמך על השכם. זה משהו שאף פעם לא עשיתי לעצמי קודם לכן. קיבלתי עצמי כמובן מאליו אבל אין כזה דבר. התקדמתי בצעד קטן וזו התחדשות וחלק מתהליך משמעותי. אני אומרת לעצמי 'כל הכבוד', בלב פנימה, לא לאנשים אחרים. תמיד פרגנתי לכולם אבל מה איתי? תמיד הכנתי לכולם ופתאום אני מבשלת במיוחד לעצמי ואופה לעצמי עוגה. היום אני קודם אוכלת ארוחת בוקר מסודרת ורק אז נוסעת לעזור למי שצריך. הנתינה, רבה ככל שתהיה, לא אמורה לרמוס את עצמך. זה חלק מכך שלא מדובר בדיאטה אלא באורח חיים אחר. אורח חיים שצועד צעדים קטנים מתוך תחושה טובה עם עצמך".
כשאני מעלה את האפשרות שאת השינויים שעשתה אפשר לתרגם גם לעבודת ה' היא מסכימה בהחלט. "אנחנו במשפחה מאמצים מתגיירים בתהליכי גיור", היא מספרת, "אחרי התהליך אם הם בטעות הדליקו אור בשבת אני אומרת להם שלא חרב העולם. אם ערבבו בשר וחלב ונלחצות, אני אומרת רגע, ספרו עד עשר, לא קרה כלום. זה אורח חיים דתי עם נפילות והרהורי אמונה אבל אין מה להיבהל ממנו. לא קורה אסון גם במה שאתה עושה בניגוד לאמונה שלך. תמיד יש לך לאן לחזור, אם זה לדיאטה ואם זה לקב"ה".
את המשקל מכנה רחלי "הגולם", כי "לא מעניין מה גולם אומר", היא מסבירה, "אז הגולם אמר שעלית במשקל, נו בסדר. אבל מצד שני הצלחת להימנע מעוגה או פיצוחים, אז ניצחת או לא? בוודאי שכן. המשקל הוא גולם ואנחנו לא מקשיבים למה שיש לגולם להגיד כי החיים שלנו הם לא מספרים. אנחנו מקשיבים לאורח החיים שלנו. ביומולדת 50 חגגתי גם 50 קילו פחות ואז שנה שלמה לקח לי להוריד 5 קילו בלבד. לא חייבים לאהוב את אורח החיים הזה אבל הוא לא רע והוא מביא תוצאות שעדיפות לי. היום אני שולטת בחיים שלי. הקב"ה נתן לנו את הכלים ואנחנו יכולים לשחק בהם. זה לא קורה בבריאות של הקרובים לנו ובעוד המון מקומות, אבל במקומות שהקב"ה מאפשר אז למה לא? שוב, כאורח חיים איטי ורגוע, לא בלחץ".
לפניות לכתב נטעאל בנדל - desk@kipa.co.il