נשים טוֹות גאולה

עינת זיו, תושבת עפרה, היא בכלל אחות במקצועה. בין המשמרות היא מפתחת את האמונה ויותר מכך - את האהבה החזקה שלה לבית המקדש.

ה'רומן' של עינת עם מכון המקדש התחיל לפני ארבע שנים, כשעינת ביקשה ללמוד ולהעמיק בתכנים שקשורים ישירות לבית המקדש. לאחר זמן מה היא הפכה בעצמה למדריכה והחלה להעביר חוגים לנשים על פי דרישה מקומית באזור בנימין, חוגים העוסקים בענייני המקדש. בין הנושאים הנלמדים: יחידות לימוד המסבירות את תפקידם של כל חלקי העם, הכהנים, הלויים וישראל. לימוד על הקטורת וסממניה, כלי המקדש ומידותיהם, מסכת תמיד ועוד. במהלך השנים קנתה לעצמה עינת שם של מדריכה מרתקת, עובדה שהיא ודאי איננה מעידה על עצמה, אולם משיחה עם תלמידותיה ניכר כי עינת היא כבר בת-סמכא בנושאים הללו.

"לפני כמה שנים הכרתי אדם יקר, הרב יהושע פרידמן, שקשור למכון המקדש," היא משתפת, "הוא קיבל הסמכה מהרב ישראל אריאל לטפל בכל הנושאים הקשורים לאריגה של הפרוכת ובגדי הכהונה. הוא פנה אליי והציע לי לרכז חוג חדש שייפתח ויעסוק כולו בהקניית כלים להכנת בגדים ובדים למקדש."

עינת הסכימה בהתרגשות וכך הפכה לרכזת קורס "מעשה חושב" מטעם מכון המקדש בשנת ה'תש"ע, זאת בנוסף לתואר שלה - מרצה מטעם המכון. "בשנה האחרונה זכיתי להיות גם חברה מן המניין בהנהלת המכון." היא מספרת. "הרב פרידמן חיבר ספר שעוסק כולו בהלכות הפרוכת ובצדדים עיוניים וטכניים שלה. בהקדמה הוא כתב שהוא מייחל ליום שבו הלימוד הזה ייצא לפועל. והנה, הצלחנו. זה קרה, זה קורה!" אומרת עינת בהתרגשות, תחושה שאקבל ממנה עוד הרבה פעמים במהלך הריאיון.

(צילום: באדיבות מכון המקדש)

במהלך אותו קורס ביקש הרב פרידמן ללמד נשים את הצד התאורטי במשך שנה לפחות. תקופה ארוכה עמלה עינת על גיוס נשים לקורס הייחודי הזה. בסוף, 'בפינצטה' כהגדרתה, היא מצאה שלוש-עשרה נשים שהעניין בנפשן. הן הגיעו למכון המקדש פעם בשבועיים ללימוד אינטנסיבי בן שלוש שעות, למדו על עובי החוטים, התחבטו בשאלות על טכניקת הכנת הבגדים ועל הרלוונטיות של הדברים היום, התנסו בצביעה בעזרת תולעת שני, למדו על מהותה של התכלת ועוד עשרות נושאים ופרטים שהובילו בסופו של דבר את כולן לעסוק בתחום באופן יומיומי.

"אני גאה מאוד בקורס הזה, אני מרגישה שהוא עזר לנו להתקדם צעד נוסף לקראת המקדש. במהלך השנה הבנות למדו גם טכניקה של רקמה והן התחילו לרקום על האבנטים שהרב פרידמן צבע עבורן בתכלת. פתאום הן מצאו את עצמן מתחבטות בשאלות שכבר אלפיים שנה לא דיברו עליהן. הן התאמנו במכון כיצד בדיוק רוקמים. האמת היא שאין ציור מסוים, כל אחת פשוט רקמה מהרהורי לבה. הן חשבו עם עצמן 'מה אני רוצה שיבלוט מהאבנט?' והתלבטו איזו ברכה מברכים לפני עשייתו, הרי זו מצוות עשה לעשות מקדש והנשים הללו לוקחות ממש חלק פעיל בפעולות המקדש. הן כולן מרגישות איך הן שותפות בעשייתו, זה פשוט נפלא. תארי לעצמך כמה כוונות וייחודים יש לייחד כשרוקמים אבנט לכהן בבית המקדש, זה לא נתפס. בזכות הקורס הזה רכשו כבר שלושים ושישה כהנים בגדי כהונה ובעזרת ה' אנחנו מאמינות שהם עוד ישמשו לעבודה. ממש תכף."

נוּל בגובה שלוש קומות

עינת מספרת שלאחרונה החלה להתארגן קבוצת המשך של אותן הנשים שהשתתפו בקורס הראשון שעסק בתפירה ואריגה והן מתכננות לתפור פרוכת לבית המקדש. היא מתכננת לקחת אותן בחודש הבא למקום שבו הפרוכת שלהן תעמוד.

"אורנה התקשרה לספר לי על היוזמה שלהן, בהתחלה קצת חששתי, אז היא אמרה לי 'אִתך או בלעדיך אנחנו מרימות פרוכת'. הן מתארגנות בינתיים בצורה פרטית עם אורגות מקצועיות שילוו אותן והן הולכות לפתוח קורס מעשי ללימוד הנושא. הן רוצות להכין מתנה לבית המקדש." והיא ממשיכה בכנות "אנחנו מנסים לעשות את מה שה' ציווה. ציווה לבנות בית מקדש? אנחנו בונים. ציווה לתפור פרוכת? אנחנו תופרים. אנחנו הרי מתפללים בכל בוקר 'והשב את העבודה לדביר ביתך' ואיך זה יקרה אם לא נעשה את הצעד? יש שני צדדים למערכת היחסים ואנחנו צריכים להראות לה' שאנחנו דבקים בו."

(צילום: באדיבות מכון המקדש)

אורנה המדוברת היא אורנה הירשברג מאיתמר, אחת מההוגות של רעיון יצירת הפרוכת. אורנה היא בכלל מורה אך כבר כמה שנים שהיא משקיעה את מרב האנרגיות שלה בהפצת רעיון בית המקדש. אמנם היא אינה עוסקת בהוראה פעילה אך בדרכים אלו ואחרות היא מצליחה להנחיל ערכים הקרובים ללבה. בתוך כך התחילה ללמד השנה עשרים תלמידות הלומדות באולפנה החדשה שקמה באיתמר לעילוי נשמת בני משפחת פוגל שנרצחו בשנה שעברה. במסגרת 'שיעור המקדש' שלה, היא מספרת לבנות סיפורים על בית המקדש ומלמדת אותן דברים הקשורים בו.

תמיד היה בך 'ניצוץ מקדש' כזה?
"זה דבר שאני זוכרת שמאז ומעולם היה טבוע בי. אני באמת רוצה שהמשיח יבוא ואני מרגישה חסרת אונים כשאינני פועלת בנושא הזה. כל זמן שלא עסקתי בפועל בענייני בית המקדש, הרגשתי ב'קטנות מוחין', והטווייה של בגדי הכהונה, ובעזרת ה' כל הניסיון המתגבש לתפור פרוכת, זו הדרך שלי לקרב את הגאולה בצורה ממשית. אני חשה שזו המהות שלי, שהייעוד שלי קשור לבית המקדש."

ספרי על יוזמת הפרוכת
"בימים אלו אנחנו מגייסות כספים שלא למטרות רווח כדי שנוכל לתפור פרוכת לבית המקדש. אנחנו חבורת נשים, בוגרות הקורס 'מעשה חושב' שמקדישות המון שעות ללימוד הנושא ולקידומו, אנחנו לומדות לאט לאט כדי שנדע את המלאכה. חשוב לציין שבינתיים כולנו מתנדבות במאה אחוז ולא מרוויחות דבר.

השלב הבא שלנו יהיה איסוף כנימות של תולעת שני. והפרויקט האמתי הוא בניית נול מיוחד לפרוכת. מדובר בגודל עצום, משהו כמו בניין בן שלוש קומות. גודלה של הפרוכת כפי שמצוין בכתובים היה עשרה על עשרים מטרים ועובי של עשרה סנטימטרים שהם למעשה טפח. מדובר ביצירה עבה וכבדה מאוד. אבל הפרטים הטכניים הללו אינם מייאשים אותנו. אנחנו בעזרת ה' נכשיר את עצמנו ונמצא מכונה מיוחדת שניתן לטוות בעזרתה, נמצא את הטכניקות הנכונות, נטייל בארץ כדי למצוא את הכלים הייעודיים לכל דבר ועניין. ויש לנו גם תכניות ארוכות טווח, להקים ספרייה שתאגד חומרים הקשורים לנושאים שאותם למדנו, ויהיה בה תיעוד של המסע שאותו עברנו על מנת לתפור את הפרוכת."

המלבישה של בית המקדש

מעין לאה בן-עמי אחראית על המתפרה של מכון המקדש. קשה להתעלם מתחושת השליחות הגדולה שמלווה את כל עיסוקיה בחיים. היא מספרת לי על 'לשכת פינחס המלביש', מי שהיה אחראי על תלבושותיהם של כל הכהנים במשמרתם. היה עליו להקפיד שהבגד יישב באופן מכובד והולם על כל כהן וכהן.

"במקצועי אני תופרת אז אני תופרת הרבה דברים, אולם אין מה להשוות. ה'מפתחות' שקיבלתי למכון המקדש שינו אותי לגמרי. אולי תפירת מעילים לספרי תורה מזכירה במשהו את העבודה הקדושה הזאת. זה משהו אחר לגמרי" היא אומרת.

(צילום: באדיבות מכון המקדש)

מדוע חשוב לתפור כעת את בגדי הכהונה?
"מכון המקדש החליט לעסוק בתפירת בגדי כהונה מפני שכל העבודות שנעשות על ידי כהנים במקדש, חייבות להיעשות במדי עבודה. אם כהן יגיע בבגדים רגילים הוא ייחשב כזר הנכנס לקודש והקרבנות ייפסלו. מאחר שאנו מאמינים שבית המקדש יכול להיבנות ממש בכל יום, עלה חשש שלא תהיה אפילו משמרת כהנים אחת שתוכל להקריב את הקרבן הראשון. לצורך כך נדרשים כהנים שיהיו לבושים כמו שצריך ושיודעים מה לעשות."

יש מודעות למקדש בקרב הכהנים בימינו? לפעמים נדמה שאנחנו עוד כל כך רחוקים וקשה לדמיין מציאות כזאת.
"קשה לי לכמת את מספר הכהנים המחוברים כיום למכון המקדש ומבינים את השליחות המוטלת על כתפיהם אבל אנחנו מקווים שהרעיון הזה יתפתח ויופץ. לצערי עוד אין לנו אפילו משמרת אחת מלאה לפעם הראשונה שבה יעבדו בבית המקדש. חשוב לי להדגיש שזה דבר שגם עם ישראל יכול לתרום עבורו ולא רק הכהנים עצמם. הכהנים מברכים את העם, יש לנו הזדמנות להחזיר להם בכך שנרכוש להם מדים. זוהי זכות חד פעמית - להעלות כהן מדרגה שבה הוא רק מברך את עם ישראל, לדרגת כהן שמכפר על עם ישראל."

כיצד העבודה נעשית בפועל?
"מכון המקדש התחיל את הפעולה מאפס. הרב פרידמן חיפש פשתן כדי לטוות אותו לחוטים שמהם מכינים את בגדי הכהונה. לפני שלוש שנים החיפוש התחיל. לאחר שנמצאו החוטים, החומר עבר תהליך של הלבנה. כל חוט עשוי משישה חוטים, "שש משזר". הטווייה עצמה נעשתה בהודו, השתייה (מלשון שתי וערב) נעשתה בארץ, ובמקום אחר האריגה. החיבור של החוטים הוא משבצות משבצות. זה מה שנקרא 'כותונת תשבץ'. יש הלכות ספציפיות לגבי הבגדים והאריג שממנו הם עשויים, מכון המקדש חוקר כבר שנים איך בדיוק הבגדים צריכים להיעשות. כמו כן הבגדים חייבים להיות לפי מידה, הם 'לכבוד ולתפארת', צריכים לעמוד יפה, מכובד."

מאילו חומרים מורכב הבגד?
כמובן שדיברתי כעת רק על בגדי כהן הדיוט. אלו מורכבים מארבעה בגדים: מכנסיים, כותונת, אבנט ומצנפת. כולם עשויים ממאה אחוז פשתן.גם הכפתורים מפשתן וגם הרכיסה. במקום רוכסן יש מסילה, 'שנצים', זהו חוט שנמצא בתוך מסילה וכשמושכים את החוט המסילה מתכווצת, בדומה לגומי.

האבנט לעומת זאת עשוי גם מצמר וזה הופך אותו לשעטנז, שגם על כך למדנו בקורס. הוא צבוע בתכלת, ארגמן ותולעת שני כדי לייפות אותו. הצביעה עצמה נעשית במכון המקדש."

מהי בשבילך מלאכת התפירה והטווייה?
"זו זכות גדולה שאני פשוט לא יודעת איך היא נפלה לידיי, אולי בזכות סבא שלי. הכמיהה שלי והרצון שבית המקדש ייבנה היא כמיהה מאוד פנימית ויש לי גם כמיהה שזה ייעשה בחיצוני. יש קשר בין שני הדברים. כל הכיסופים שלנו, הפער שנוצר בנפש, כל הצער שיש בעולם הוא מזה שהשפע לא יורד דרך המקום שהוא צריך לרדת. רבי נחמן אומר בליקוטי מוהר"ן שהחן נמצא כרגע בגלות. הפאר, היופי וההדר שהיו בבית המקדש גלו. יש קשר בין הפאר החיצוני של הבית למהות שלו. מבית המקדש אנו למדים בצורה החזקה ביותר עד כמה יש לאסתטיקה ולפאר מקום בעולמו של הקדוש ברוך הוא."

את לא נשברת לפעמים מהפער בין הרצוי למצוי?
"לפעמים יש רגעי ייאוש שבהם אני אומרת לעצמי 'וואו, זה פשוט לא קורה'. אך העשייה עצמה כה מרוממת, כה מחזקת. אני עושה את מה שאני יכולה עבור המקדש. זו פשוט שליחות. "מה קרבנות מכפרים? אף בגדי כהונה מכפרים" הבגדים עצמם מכפרים עלינו, נאמר במדרש. הכותונת היא כנגד שפיכות דמים - תיקון לכתונת יוסף. המכנסיים כנגד הערווה, האבנט כנגד הלב והמצנפת כנגד המחשבה. כל אלו כשלעצמם כשהכהן לובשם מכפרים על עם ישראל ואני מרגישה את זה כשאני תופרת."

במכון המקדש בירושלים מתקיימת תערוכה בכל ימות השנה. תוכלו לצפות בדגם מקדש הורדוס הבנוי משיש וזהב טהור, בעשרות כלי המקדש עשויים מזהב, כסף ונחושת, בנויים בגודל מקורי ומדויק. במנורת הזהב, מזבח הזהב, שולחן לחם הפנים, בבגדי כהן גדול - אבני החושן וציץ הזהב. בכלי הנגינה - הנבל, הכינור והחצוצרות ובעשרות ציורי שמן מקוריים ומרהיבים הכובשים את לב המתבונן.

שעות הפתיחה: בימים א-ה 9:00-16:30 יום ו' 9:00-13:00. פרטים נוספים באתר מכון המקדש

המאמר המלא פורסם בירחון הנשים "הלל"