חברת קיבוץ צעיר ומבודד שצריכה להצליח לצאת למקווה ביישוב סמוך וצריכה לתכנן אותו בקפדנות כמו מבצע צבאי. אישה שהתאמצה לטבול אחרי פציעה בקרסול במקווה שלא מותאם לנכים. אחרת שיצאה בקור המקפיא של סופת השלגים האחרונה וטבלה במי קרח בחושך גמור והעיקר לא לחזור הביתה בלי לטבול. בלנית שעוברת מסע מטלטל עם טובלת שמנסה להתחבר מחדש לנשיות ולמיניות החדשה אחרי ניתוח לכריתת שד.
ה"שיא" של החודש, או רגע מעורר חרדה?
כל הנשים הללו ורבות נוספות מחכות לכן בחוברת שיצאה לאחרונה; "טובלות במילים", שהגו מיכל פרינס ואפרת גרבר-ארן ממרכז יה"ל. החוברת נועדה לתת לנשים כוח והעצמה בכל מה שקשור לחוויית הטבילה. לאחדות מאיתנו החוויה הזו מהווה את "השיא" של החודש, ולאחרות - רגע מעורר חרדה. לחלקנו הוא פשוט עוד מצווה שצריך לקיים, ואחרות משקיעות אנרגיות רבות כדי למצוא דרך להפוך את הרגע הזה לאחד הרגעים הכי מרגשים, הכי מחברים, הכי מעצימים שלהן כנשים.
לא חייבים להזדהות עם כל הסיפורים, לא חייבים להסכים עם כל ההשקפות והאמונות שעולים מתוך הסיפורים, אבל חייבים לתת לכל הרגשות, לכל התחושות, לכל הסיפורים, לכל החוויות הללו במה, מקום וזכות השמעה. הקול הזה חייב להגיע לכל אחת - טובלת, בלנית, כלה טריה, סבתא שכבר מזמן חדלה ללכת למקווה. כולן יכולות ליהנות, לחוות, להעשיר.
בהקדמה מיכל ואפרת כותבות "החלום שלנו הוא לפתוח סלון דמיוני, ולאפשר לנשים שונות להגיע, לשבת על ספה נוחה, לשתות קצת מיץ תפוזים, לנשנש עוגה ואז - לשתף, לספר, לפתוח ולהוציא, וגם לשמוע, לקבל, ללמוד, להבין. להבין שאת לא לבד. שהכל יכול להיות אחרת, או בדיוק אותו דבר, שהכל בסדר, או שאפשר לטפל בבעיות. לפתח מודעות לגוף שלנו, ללמוד להתחבר אליו ואל החוויות שהיהדות מעניקה לנו איתו. ולדעת."
מעניין? קראו עוד כתבות ב'משלך'
- עור פנים מושלם: איך היא עושה את זה?!
לפני בערך שבע שנים, כשהייתי אם צעירה וחסרת ניסיון, נכנסתי בפעם הראשונה לקרוא בפורום "הורות ומשפחה" באתר כיפה. אני זוכרת את עצמי יושבת שעות מול המסך וקוראת סיפורים ודיונים ושאלות ותהיות של אנשים אחרים בנושאי הורות, אבל יותר מזה - בנושאי זוגיות. קוראת ונפעמת קוראת ומתפלאה, הרי זה בדיוק נכתב עלי. וזו ששואלת על היחסים עם בעלה, נשמע כאילו אני כתבתי זאת בעצמי. והדבר הכי מפתיע - זה הרגיע אותי. הבנתי שאני לא חריגה, הבנתי שאני נורמלית. החוברת הזו באה לתת לנשים מענה בדיוק בנקודה הזו - בחוויה הכי אינטימית ומושתקת בחברה שלנו. לדעת שמה שאנחנו מרגישות הוא בסדר, הוא טבעי, הוא נורמלי.
בין הסיפורים מסתתרים להם כמה מאמרים קצרים של נשות מקצוע על נושאים מושתקים חשובים מאין כמוהם. על מערכת היחסים עם הבלנית, נשים שמפתחות חרדה אובססיבית סביב הטבילה ועל נשים שמפחדות ממים.
טובלות במילים הוא אחד המסמכים המרגשים והחשובים שקראתי בהקשר לטבילה, למקווה, למים, לאינטימיות, ליחסים בין נשים ובין טובלות לבלניות. החוברת הזו היא רק הפרק הראשון מתוך ספר שלם שיעסוק בכל הנושאים של טהרת המשפחה, זוגיות, אינטימיות ועוד. ואני מזמינה את כל אחת ואחת מכן להוסיף עוד סיפור, עוד קומה, עוד פרק לחוברת הזו, כי באמת, החיסרון של החוברת הזו הוא היותה קצרה מדי.
סיפור מתוך "טובלות במילים"
אפרת
ערב שבת. אני גרה בהתנחלות וצריכה לצעוד כרבע שעה בחושך עד למקווה. בדרך אני מנסה לחשוב על תירוצים לסיטואציה בה אפגוש מישהו מוכר בדרך, שישאל בחביבות "לאן את הולכת? ועוד לבד? איפה אישך? והילד?". התשובה שהמצאתי: שכחנו את הנעל של הילד בגן שעשועים ואני בדרך להביא לו אותה. תשובה מוזרה, מקווה שיבינו לבד למה אני ממציאה סיפור כזה… לא מצליחה לחשוב על תירוץ יותר טוב.
מגיעה למקווה ומחכה לבלנית. קבעתי איתה בערב שבת לחצי שעה אחרי הדלקת נרות. אני דייקנית, אף פעם אני לא מאחרת. לכלום. הגעתי בדיוק בשעה שקבענו. עומדת על יד הדלת הלבנה של המקווה ומחכה. חמש דקות חולפות. קצת קר לי, אני מתעטפת במעיל שהבאתי איתי ושמה את המטפחת על האוזניים. מדמיינת את הבית המסודר, השוקולד שהוא בטח קנה לי ומניח עכשיו על הכרית, ארוחת ערב שבת שהכנו ביחד מחכה על הפלטה, מתחממת לקראתי, יחד עם כל הבית והאווירה.
עשר דקות כבר חלפו. אני מתחילה לחשוש… אולי היא שכחה אותי? אולי היא נרדמה בביתה, עייפה מיום שלם של נקיונות ובישולים? ומה יקרה אם היא לא תגיע? לטבול לבד אני לא מעזה, וגם לא יודעת איפה המפתח. אז מה? אעלה הביתה ככה? לא טהורה? לא מותרת? ואיך הוא יגיב? יבוא לחבק וללטף את שערות ראשי הרטובות, לנשק את לחיי הקרות, ופתאום אומר לו לא? עדיין לא? איך אומר לו לא, הוא כל כך יתאכזב, ואני כל כך רוצה?
רבע שעה עברה. כבר קר לי ממש, הדמעות מתחילות לזלוג, מחממות את הלחיים לרגע, משאירות אותן קרות יותר ברגע שאחר כך. היא לא תגיע, אני מתחילה להבין. היא אלמנה, אולי היא לבד השבת? ואם היא לא תקום גם אחרי התפילה? ואולי חלילה קרה לה משהו? היא כבר לא צעירה… ואני אפילו לא יודעת איפה היא גרה…
והוא, מסכן, בטח כבר יתחיל לדאוג עוד מעט, בכל זאת זו דרך ארוכה וחשוכה, ומי יודע מה קרה לי בדרך הזו? ולעזוב את הבית הוא לא יכול, כי התינוק ישן שם.
בסוף היא הגיעה, באיחור של עשרים דקות, מתנשפת ומתנצלת. הדמעות פסקו והדאגות התחלפו בהקלה גדולה. אז אני כן אטבול היום. ואני כן אגיע לבית החם ולזרועותיו החמות של האיש שלי.
המים במקווה מעולם לא היו חמים ומרגיעים יותר, והבלנית מעולם לא הייתה נחמדה ומאירה יותר.
ואני שמחתי. מאד מאד שמחתי.
נקודת ציון: אודות מרכז יה"ל
עבור זוגות רבים החתונה מהווה נקודת ציון. עבור זוגות דתיים, נקודת ציון זו הינה משמעותית ביותר, בשל היותה שלב מעבר קריטי מחיי רווקות לנישואין הכוללים היבטים גופניים ומיניים שלא הכירו קודם לכן. הזוגות הדתיים, ובמיוחד הדתיים לאומיים חיים את חייהם על התפר שבין מודרניות להלכה, בין העולם הרוחני והכפר הגלובאלי, בין התורה והאינטרנט. זוגות אלו חיים על פי ההלכה וביחד עם זה, בתוך המרחב החברתי הישראלי התרבותי. זוגות אלו זקוקים, היום יותר מתמיד, למידע והדרכה לזוגיות, למיניות ולקיום יחסי אישות לאור היהדות.
מרכז יהל שם לו למטרה להוות כתובת מרכזית לחינוך וייעוץ לחיי מיניות חיוביים לאור מקורות היהדות וההלכה.
את החוברת "טובלות במילים" ניתן להשיג דרך אתר האינטרנט של יה"ל בקטגוריה "ספרים"
החוברת עתידה להיות חלק מספר שייקרא "שיחה עם האישה". אפשר להצטרף לכתיבה, לחשיבה וליצירה של הספר, בקבוצת פייסבוק שנפתחה במיוחד: "שיחה עם האשה". בואי והצטרפי!