הנשים הדתיות קורעות את הפרקט

We will we will rock you, שר הקהל בקצב אחיד, כשבריצה קלה עולה הקבוצה על הפרקט המבריק. הקבוצה הזאת אולי הרבה פחות טובה מ"מכבי" אך גם הרבה יותר מעניינת ממנה, כי ”אליצור פתח תקווה", קבוצת הכדורסל של הנשים הדתיות, היא תופעה נדירה שעשויה להיות לדבר החם הבא במגזר.

לפני כחמש שנים התארגנה קבוצת בנות דתיות, כאלה עם חיים וקריירה, כדי להקים קבוצת כדורסל בליגת הנשים. היום, עם תשע שחקניות בנות 20-55, ועד לאחרונה אף שחקנית בת 73, הן מתכוונות לקרוע את הליגה -לא לפני שיסיימו את הבישולים לשבת.

"חיפשנו ספורט שבו נשרוף קלוריות ונוציא אנרגיות ומצאנו בכדורסל ספורט מזמין", מספרת לכיפה אפרת סלע (26), מורה לחינוך מיוחד ורכזת הקבוצה. "בכדורסל יש משהו כיף הרבה יותר מחדר כושר. מסגרת של קבוצה ומחויבות וכמובן תחרותיות עם קבוצות אחרות, זה הרבה יותר חווייתי". הכוכבות של אליצור פתח תקווה כלל לא מגיעות מרקע מקצועי של כדורסל: תמצאו שם עורכות דין, מורות, אקדמאיות ועוד. "האמת ששיחקתי קצת בתיכון", מתוודה אפרת, "אני בת יחידה בן בנים והייתי משחקת איתם בתור ילדה. אחי טוען שנכנסתי מאוחר, כי הייתי יכולה להיות בליגות גבוהות יותר".

אפרת, עד כמה בחורים נרתעים בדייטים מהיותך שחקנית כדורסל?

"אני חייבת להגיד שאני מספרת את זה די מהתחלה, לא כדי לסמן ’וי‘ אלא כדי פשוט כי אני גאה בזה. לא שמעתי מישהו שמגיב לזה בצורה לא טובה, להיפך, תמיד מתפעלים ואפילו היו כמה שהזמינו למשחק אחד על אחד. יכול להיות שיש כאלה שזה מרתיע אותם ואני יכולה להבין את זה, הגישה שלהם היא שאני אמורה להיות נשית, אבל לדעתי כדורסל לא סותר נשיות ואני שלמה עם זה. מי שאתחתן אותו יהיה אדם שלא יפריע לו. אצלי זה לא יוצר מועקה אלא גאווה".

רק לאחרונה החלה אליצור פתח תקווה לעלות מתחתית הטבלה, בין השאר אודות למאמנת חופית וקסלר. אלא שלשחקיות עצמן זה כלל לא מפריע. "באנו לכאן כדי לעשות ספורט ולהינות, לא כדי לנצח", הן אומרות.

(צילום: אליצור פתח תקווה)

מיכל שרייבר דיבון (39), גם היא שחקנית בקבוצה, מגדירה עצמה כמי שחולה ב"פטפטת הג'וגינג" - מדברים יותר מאשר צועדים ולא שוכחים לקנח ב'רולדין'. "ממש במקרה נכנסתי לאולם כדורסל וראיתי קבוצת בנות משחקות שהזמינו אותי להצטרף", היא מתארת את מה שהוביל להסכמתה המיידית. "למרות שאני באה יותר מרקע של 'חיי-שרה' ששיחקתי בילדות".

ביום שלמיכל יהיו חמש דקות פנויות כנראה שהמשיח בא או ש“קדימה“ עברה את אחוז החסימה. ד"ר מיכל שרייבר דיבון היא ראש מסלול הגיל הרך במכללת תלפיות. וכן, היא גם אמא לשבעה ילדים. "בהתחלה היה לא פשוט“, היא מספרת, ”במיוחד לפני ארבע שנים, כשהילדים היו צעירים יותר. אבל היה לי פרגון מלא מהבית. הילדים התלהבו שאני משחקת כדורסל והגיעו לעודד במשחקים ואפילו המציאו המנונים".

מאחורי כל שחקנית כדורסל מצליחה עומד גם גבר מפרגן. "בעלי מאוד מעודד אותי ומגיע מוקדם מהעבודה כדי שאוכל ללכת לשחק“, מתארת שרייבר-דיבון, ”אין ספק שזה דורש התארגנות וניצול זמן יעיל, אני עוזבת את הבית למשחק ביום חמישי לא לפני שסיימתי את הבישולים לשבת והשולחן כבר ערוך".

אז הטרנד החדש של הפמיניסטיות הדתיות זה לשחק כדורסל?

"ממש לא, אנחנו לא פמיניסטיות ואנחנו משחקות נטו בשביל הכיף. אני עושה את זה לעצמי, עוזבת פעמיים בשבוע בערב - בשבילי. אני לא מוותרת על האישה המגדלת ויש לי משפחה וקריירה ועשיתי דוקטורט עם שבעה ילדים וזה לא פשוט אבל אם מתכננים אפשר גם וגם. זה לא בא במקום אלא בנוסף, אני זאת שמבשלת בבית ולא בעלי.

מיכל ואפרת, איך קרה שאתן תופעה נדירה, שאתן קבוצת כדורסל נשים הדתיות היחידה?

"הספורט פחות מפותח בקרב הנשים הדתיות וזה חבל", אומרת מיכל, "חלק מזה מגיע כי היהדות מתנגדת לספורט אך רק לספורט כפולחן, לעומת זאת הרמב"ם דיבר רבות בשבח הבריאות והתזונה. זה גם עניין של חינוך, דתיות לא זוכות להתנסות בספורט, כמה פעמים שיחקנו כדורסל באולפנה? אולי פעמיים בשנה".

"זה כמו לשאול למה בנים לא רוקדים בלט", עולה אפרת לצעד-וחצי, "יש תחומים מתאימים יותר לבנים ויש יותר לבנות. כדורסל זה אגרסיבי ולא מבוקר ואפשר לחטוף מכות ולהיפצע, יש לנו שחקנית שלפני חצי שנה נקעה את רגלה ועד היום עם כאבים. גברים יותר בנויים לזה ולכן תחום הכדורסל פחות מזמין נשים. בסופו של דבר מי ששורדות הן נשים חזקות מבחינה פיזית ונשים שיודעות לאן הן נכנסות ומכינות את עצמן מראש".

את מתכוונת ל'תום-בוי'?

"לא בהכרח תום-בוי, אנחנו הולכות לאירועים עם עקבים אבל רוב השחקניות פחות עם אופי כזה של בנות".

הן לא ממש מודות בזה אבל לפעמים הכדורסל הוא רק תירוץ, קבוצת הכדורסל כבר מזמן הפכה ל'פרלמנט' שמתכנס אחרי האימונים וחוגג כמו שצריך. בניגוד לעבר יש להן סיבה לחגוג, כשמתחילת העונה הן כבר צברו שלושה ניצחונות אחרי שלוש שנים של דשדוש. "בהתחלה היה קשה להגיע למשחק כשמראש אנחנו יודעות שהולכים לקרוע לנו את הצורה, אבל זה תרם לנו לעבודת המידות", מסכמת מיכל וכאשת חינוך לא שוכחת לעשות זאת עם מסר: "למדנו להפסיד, למדנו לשמוח מיעדים אישיים שהצבנו לעצמנו ולאו דווקא מניצחונות של הקבוצה“.

לפניות לכתב נטעאל בנדל - desk@kipa.co.il