ברית מילה: מסכה של ´הכל בסדר´ על גבי איפור מרוח מדמעות

במציאות של היום האם ממלאת תפקיד פונקציונלי בלבד של הכנת התינוק לברית והרגעתו אחריה, אבל לה כשלעצמה אין שום מקום: לא מבחינה נוכחותה הפיזית בטקס וגם לא מבחינה נפשית – מהותית

חדשות כיפה מרים אדלר 24/04/14 14:07 כד בניסן התשעד

ברית מילה: מסכה של ´הכל בסדר´ על גבי איפור מרוח מדמעות

לכל אדם נקודות ציון רבות בחייו. רובן מעוגנות בטקסים (טקסי חיים) - הולדת, הגעה לבגרות, נישואין, הולדת ילד, מוות.

לכל אישה נקודות ציון בחייה, חלקן דומות לאלו של הגבר וחלקן שונות - הולדת, הגעה לבגרות, נישואין, היריון, לידה, לידות של בנותיה ונכדותיה, מוות. אך בניגוד לאלו של הגברים - מעטות מנקודות הציון של אישה - גם אלו הזהות לאלו של גבר - זוכות לטקס קהילתי. למשל: טקס בת המצווה הוא לרוב מסיבה משפחתית בעוד בר מצווה זוכה להד קהילתי, ל"הופעת יחיד" בבית הכנסת ובאופן כללי - להרבה יותר תשומת לב מבת המצווה הכי מפוארת. ההבדל בין האירועים אף זכה להיחרז בספרו של אורי אורבך "ילדה כמוני", המרכז רגעים מחיי ילדה ב"מגזר".

ובאמת, בחנו את עצמכם לרגע: על איזה אירוע משפחתי תוותרו ביותר קלות ועם פחות ייסורי מצפון בערב עייף ועמוס - על ברמצווה או על בתמצווה?

גם אם הפעם לא צדקתי (הלוואי...) - במציאות שלנו, שבה הגברים הם אלו שקובעים את מהלך טקסי החיים וכותבים את כל הטקסטים הנלווים אליהם - אירועים בחייה של האישה זוכים להתעלמות אלגנטית או ל"מנחת פיוס" דוגמת בתמצווה שהיא למעשה "מגה-יומולדת" ללא שום סממן דתי מובנה. ליחס ממשי ומכבד בטקסי החיים נקודות הציון הנשיות אינן זוכות.

ההבדלים בין המגדרים ברורים כבר מראשית ההתחלות.

לידה הייתה מאז ומעולם עניין נשי. גם היום - כשגברים כבר לא בורחים אל חדרי ההמתנה וממתינים שם, מוגנים מהבלגן, לבשורה המשמחת אלא נמצאים קרוב לבנות זוגם היולדות ולרוב גם מסייעים - עדיין החוויה היא של האישה. הגבר, מעורב ככל שיהיה, הוא צופה חיצוני. (מחילה מכל אותם גברים, חלקם מוכרים לי מקרוב מאד, שתומכים פיזית ונפשית בבת זוגם. יקיריי, גם אתם עדיין אינכם שותפים שווים במעמד. וככל הנראה לעולם לא תהיו - לטוב ולמוטב...).

בתור עניין נשי - הלידה עצמה אינה מעוגנת בשום טקס קהילתי דתי. בעבר היה "קורבן יולדת", שבדוחק רב היה ניתן לקרא לו "טקס קהילתי", אבל כשבטלו הקורבנות לא נמצא לטקס הזה תחליף, והלידה נשארת חוויה פרטית ולא מקבלת שום עיבוד לפני או אחרי (ספסלי גני השעשועים ושיחות בית קפה אל תוך הלילה לא נחשבים, וגם לא המחווה הסמלית של פתיחת הארון ע"י האיש שאשתו עומדת ללדת (אגב, בקהילת "שירת רבקה" שאני משתייכת אליה האישה עצמה פותחת את הארון. אבל גם זה נשאר עדיין בגבולות החבורה הנשית), וגם לא התפילה לשלום היולדת בבית הכנסת שנאמרת כלאחר יד, ולא עוזרים ה"טי-ני-ני" ואיחולי ה"מזל טוב" לאב המאושר. גם לא "ברכת הגומל" שאינה מיוחדת ללידה דווקא ואין בה שום סממן של הודיה על נס הולדת הילד החדש, ולא על כך שהיולדת עברה את הלידה בשלום ונשארה (לפי חלק מהדעות) שפויה.).

אמנם בתוך החלל הקהילתי הריק יצרו לעצמן נשים רבות טקסים דוגמת "סעודת אמנים", שחלקן מנוצלות לבקשת ברכה להיריון / לידה קלה אבל גם הם לא הפכו את הלידה ואת ההיריון שקודם לה לעניין קהילתי.

עד כאן נקודת מבטה של האם היולדת. ומה עם הרך/ה הנולד/ת?

גם כאן המצב, לדאבוני, רחוק מלהיות שוויוני.

במידה ונולדת בת - יש אפס התייחסות קהילתית להולדתה. ושוב, קריאת שם בשעת אמירת התפילה לשלום האם היולדת ממש, אבל ממש לא נחשבת.

הקידוש בבית הכנסת של ההורים או ה"בריתה" בגרסה החילונית נערכים על פי רצונם הטוב של ההורים או היעדרו ובשום אופן לא מוגדרים כ"סעודת מצווה".

החלל הריק הזה מוליד גם הוא יצירתיות נשית, וכאן, אולי, יש מעט תקווה. חברתי שלא אציין את שמה (כי הטור הזה, כמו כל קודמיו, נכתב בדקה התשעים ולא הספקתי לבקש את רשותה), כתבה טקס יפיפה של "זבד הבת" שנותן מקום לאב ולאם וגם לאחים ולאחיות, ולמעשה מלכד את כל המשפחה סביב האירוע וסביב התינוקת החדשה. את הנוסח אפשר למצוא בספרה של ד"ר עליזה לביא "תפילת נשים". מי יודע, אולי בבוא היום "זבד הבת" יקבל מקום של טקס קהילתי.

מצבם של התינוקות הבנים טוב יותר. הם מתקבלים לקהילה בטקס מרשים שנערך סביב ברית המילה (שכשלעצמה, אגב, היא מצווה שלא בהכרח מחייבת טקס רב רושם), קרובי משפחה מכובדים בהחזקת התינוק שעובר מיד ליד לפני ואחרי הברית עד שמוחזר כואב וצורח (או רדום ממנת יתר של יין שדחף לפיו המוהל בלי לבקש רשות מאף אחד) לאמו המותשת שלא תמיד יודעת מה לעשות אתו וגם לא תמיד יש מי שיתמוך וייעץ (האב המאושר חסר אונים עוד יותר או נאלץ לארח את באי הסעודה והסבתות... נו, אתם יודעים איך הן מגיבות כשכואב לנכד הקטן שלהן. לפעמים הן צריכות טיפול יותר מהתינוק), ולרוב היולדת פשוט נשארת אי שם בפינה נידחת בעוד הקהילה כולה מתיישבת לחגוג ב"סעודת מצווה". כמו שאמרה לי פעם מישהי: "ברית זה לא בשביל אמא".

ולמה, בעצם? תשובתי העצובה היא שבתוך הטקס הגברי אם התינוק פשוט אינה חשובה. עם מעט מחשבה ותשומת לב היה ניתן לפחות לדאוג לנוחותה ורווחתה של האימא (שאגב, ילדה לפני שבוע... ), ועם מעט יותר רצון טוב - לאפשר לה לקחת מקום ראוי בטקס עצמו (נכון, לא כל אחת תרצה להיות סנדקית, אבל הרי יש עוד המון רגעים במהלך הטקס שבהם האם יכלה לקחת חלק ואם אין - הבה נייצר אותם, עם מעט מחשבה...).

רק שמחשבה ותשומת לב חסרו ועדיין חסרים, כנראה, למארגני הטקס, ובמציאות של היום האם ממלאת תפקיד פונקציונלי בלבד של הכנת התינוק לברית והרגעתו אחריה, אבל לה כשלעצמה אין שום מקום: לא מבחינה נוכחותה הפיזית בטקס וגם לא מבחינה נפשית - מהותית.

והאמת היא שמבחינה מהותית קשה לי עוד יותר ההתעלמות מהאם ומרגשותיה מאשר מבחינה הטכנית.

כי ברית מילה היא מצווה קשה. עם כל השמחה שבהכנסת הילד לבריתו של אברהם אבינו ובקבלתו ע"י כך אל חיק הקהילה ואל חיק העם היהודי - יש כאן ילד כואב, ולכאב הזה גורמים אנחנו - ההורים והקהילה - במו ידינו. אני לא יודעת מה מרגישים הגברים הסובבים את התינוק - אבל אם נשפוט מהתמונות שקיבלתי אחרי הבריתות של בניי שהיו ממוקדות ב"אזור המעשה" ממש ושנזרקו עקב כך לפח - כנראה שהם מצליחים, איכשהו להדחיק. (אגב, בברית היחדה שיצא לי לצלם מקרוב, מצלמתי הייתה ממוקדת לאורך כל הטקס בתקריב פניו של התינוק הצורח. גם המצבים ה"ברורים מאליהם" בחיינו יכולים, מסתבר, להיבחן מנקודות מבט שונות...)

אחת מחברותיי, אם לשלושה בנים, נשארה בבית לאורך כל טקסי ברית המילה, והסבירה שאם היא מכאיבה לילדיה מכח המצווה - היא לפחות לא תחגוג את העניין.

לנקודת המבט הזו, ה"נשית" - שנותנת מקום לרגש, לכאב, לתהיה על הטקס עצמו יחד עם ההבנה של הכרח קיומו, אפילו לספק - אין כלל מקום בטקס ברית המילה. (כאן המקום לפתוח סוגריים ולהתנצל בפני כל הגברים שמעיזים להביע רגשות בפומבי. המילה "נשית" נכתבה כאן כשם קוד לרשימת תכונות שנחשבת, עדיין, ללא הולמת עבור "גבר-גבר" (שוב, שם קוד לרשימת תכונות). השתמשתי במונחים המשקפים הבניה חברתית של צורות תגובה, והלוואי ובמהרה כבר לא נזדקק להם...).

הפחד, התמיהה, השאלה והספק, הסבל של הילד היחיד מול שמחת הקהילה שהנה חבר חדש נולד בה (שניהם לגיטימיים באותה מידה) הוויתור והכאב הכרוכים לעיתים בקיום רצון הבורא והדיאלוג שחלקנו מעיזות (ומעיזים...) לנהל עם הבורא ועם החברה הדתית אודות הכאב הזה - כל אלו הם מקומות מפחידים עבור האדם המאמין ובטח ובטח עבור הקהילה המאמינה שפעמים רבות שואפת ל"שקט תעשייתי". השאלות שנשאלות מפושרות לפעמים כערעור על האמונה - ולפעמים הן באמת כאלה אבל ברוב המקרים הן משקפות רצון אמיתי וכן להבין את צו הבורא (או לפחות להבין שאין סיכוי שנבין, אבל אחרי בירור) ולא לקיים אותו "כי ככה". ובשום מקרה לא בריא לחנוק שאלות.

קהילה שואלת ומתלבטת היא קהילה חיה. והטקסים היום - בייחוד טקס ברית המילה הקשה - הפכו לשטחיים ושבלוניים בגלל חוסר הנכונות לתת מקום גם לקושי ולכאב שבמצבי החיים שסביבם נבנו הטקסים הללו, שהכינוי "טקסי חיים" לא הולם אותם במיוחד. בטקס ברית המילה חוגגים רק את הפן הקהילתי ומתעלמים לחלוטין מכאבו של היחיד, ועל כן גם דוחקים הצידה את אמו שהיא אולי היחידה שחשה בכל עוצמת הכאב הזה.

אסוציאציה מסוכנת (חלשי האמונה מוזמנים להפסיק לקרא כאן): גיא בן הינום שבו הוקרבו ילדים למולך בתקופת בית ראשון נקרא גם "תופת" על שם התופים שהחרישו את צרחות הילדים הנשרפים חיים ויצרו אשליה של שמחה ואפילו אקסטזה דתית.

נכון, אלו עבדו לאלים אכזריים דמיוניים ואנחנו מאמינים באל חי וקיים ורחום, ולא דומה הקרבת ילדים לחתימת אות ברית כואבת בבשרם. ואולי יש גם דמיון מסוים בין הדברים והמניע הוא שמשנה הכל? ובכל מקרה - מדוע גם אנחנו, בדומה להם, משתיקים את הכאב במצהלות שמחה?

כן, השאלות הן מסוכנות. ועדיין, עם השאלות, ועם כל הכאב הספק והבדידות שלי בשעת מעשה - שני בניי נימולו כדין, בדיוק כמו בניה של חברתי שממתינה בבית לתום הברית. בכיתי (כמו כל אם שפויה...) אבל לרגע לא חשבתי שאפשר אחרת, וגם היום אינני חושבת שאפשר. אני יודעת שהדברים שאני מעלה ירתיעו רבים. בבחינת "יוסיף דעת (במקרה זה, מחשבה) - יוסיף מכאוב". אבל ללא מתן מקום לדברים הללו יצאנו מתעלמים מכאב שנגרם ממעשה שבסופו של דבר אנחנו אלו שבחרנו לבצע. המעשה הוא מחויב המציאות. אבל ההתעלמות מהשלכותיו הופכת אותו עצמו לאכזרי.

מתן מקום לנקודת המבט ה"נשית" בתוך הקהילה, מתן האפשרות לאישה שחוותה זה עתה את חוויית "קניתי איש את אלוקים" להתדיין עם אלוקיה שצווה להכאיב לאיש הקטן הזה אולי יסכן את אמונתם של יחידים מתוך הקהילה (והשאלה אם אמונתם הייתה נשארת איתנה בלי שהיו מועלים על ידם הספקות הללו היא שאלת השאלות, ושוב שאלת הפרט מול הקהילה...). אבל ללא נקודת המבט הזו גם שמחת הברית עם הקב"ה אינה שמחה אלא - במקרה הטוב - מסכה של "הכל בסדר" על גבי איפור מרוח מדמעות.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן