בדרך חזרה מירושלים לחיפה, עברתי דרך מקום העבודה של אבא כדי לומר שלום. כשעמדתי לצאת לכיוון הבית, הוא אמר שזה אבו ג׳ארס רציני לחזור משם, והציע שיקפיץ אותי לתחנה סמוכה שנמצאת בתוך מתחם של מוסד חינוך כלשהו בחיפה. ״בשבילי זה שתי דקות ברכב, בשבילך זה להיסחב עם תיק על גב, ואז לעבור שני אוטובוסים אחרי שעברת תאונה.״
אבא אמר, אז עשינו. אבל כשהגענו לכניסה של אותו מוסד, המאבטח עצר אותו ואמר שאם אין לו מדבקה שמאשרת שהוא סטודנט או מרצה, אז אין לרכב כניסה. אבא הסביר שהוא מקפיץ אותי כמה מטרים קדימה ויוצא תוך דקה או שתיים. המאבטח לא השתכנע. אבא שלף מסמכים, אפילו הציע לו את הפלאפון כפיקדון. אבל השומר רק נעמד לפני הרכב, שילב ידיים ואמר לו בקול הכי רציני שלו לנסוע רברס ומיד.
״עזוב, אבאל׳ה״ אמרתי לו, ״זה לא שווה את זה. הוא לא עושה דווקא, הרי הוא לא יודע על הגב. אני פשוט אלך קצת ברגל ודיי.״ אבל אבא כמו אבא, עשה נסיון נוסף עם המאבטח. זה לא עבד. בסוף הוא וויתר וביקש לפרסס החוצה כי כשמאחוריו עומדת שורת רכבים, לצאת ברברס לא הייתה אופציה הגיונית במיוחד. ״רברס!״ הוא אמר בחזרה, ונתן בנו מבט ששמור רק לבאוּנסרים בכניסה למועדוני לילה. ״אני אדאג שהמכוניות מאחוריך יזוזו ותוכל לצאת״ נחלץ לעזרתנו המאבטח השני ועצר את התנועה. ״תודה, אחי״ אבא אמר וחייך, ואז פנה אלי: ״תראי, בת שלי, העניין הוא בכלל לא אם מותר או אסור להיכנס למתחם. העניין שצריך להתנהג כמו בן אדם.״
אחרי שאבא נסע, ניגשתי למאבטח ההוא. בכל זאת החלפנו כמה אמירות שהשאירו טעם לא נעים בפה. התנצלתי בפניו והסברתי שיש נסיבות מקלות לסיטואציה, שאנחנו לא אנשים שמתווכחים סתם ככה, להנאתם. שאני אחרי תאונה ואסור לי לסחוב, אז הוא ניסה לקרב אותי לתחנה עד כמה שאפשר. באמת, אבל באמת שהייתי בטוחה שפתאום הוא יגיב אחרת, לא מחווה גדולה, שאיזה שריר בפנים יזוז קצת, שיראה איזו תנועה קלה שבקלים של הבנה. במקום, הוא רק אמר בפנים חתומות ״לא משנה מה קרה או לא קרה, זה הנהלים וזה מה יש.״
בפרשת יתרו עם ישראל הנרגש סוף כל סוף מקבל את עשרת הדיברות, אבל שניה קודם לכן, רגע לפני שהווילון עולה וההופעה מתחילה, הקב״ה פונה אל משה ונותן לו עקרון בסיסי חשוב - ׳כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׳.״ קצת תמוה במבט ראשון - ׳תאמר׳, ׳תגיד׳, מה זה כבר משנה? ורש״י מסביר שם בגאונות, שה׳ בעצם אומר לו: ״תראה משה, אני נותן לך תורה אחת, עשרה דיברות או נהלים שתקפים לכולם. אבל כשאתה נותן אותם לעם, אז תגיד לגברים את הדיברות כולל העונשים והדקדוקים במצוות, ולנשים תאמר את הדיברות בלשון רכה. נכון שזו אותה התורה, אבל ככה הדברים יתיישבו להם על הלב קצת אחרת.
ברור לי שיש נהלים, וכשזה מגיע לבטיחות הם חשובים במיוחד, בטח במדינה אהובה ומשוגעת כמו שלנו, ועדיין, מודה שהתבאסתי על המאבטח ההוא קצת. גם כי שניה לפני זה הגנתי עליו, וגם כי איפה שהוא בפנים נורא רציתי להאמין שאם הוא היה יודע את כל הפרטים אז התגובה הייתה אחרת. עזבו חמלה, עזבו רגש, הרי לא ציפיתי שהוא ישאל לשלומי ואז יציע לסחוב לי את התיק. אבל רציתי להאמין שאם מישהי מנסה לטהר את האווירה - עם כל הנהלים ועם כל העקרונות, הוא יתייחס, יזרוק ״עזבי, הכל בסדר״ או יעשה איזושהי מחווה בתגובה למילים שיצאו מהלב שלי ועשו את הדרך לזה שלו.
יש פסוק מהמם ששורר דוד המלך - ״הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר״, זו מעין משוואה מתמטית - אם אתה נמנע מלדבר טוב אתה הופך דברים לעכורים, מותיר אחריך שובל של טעם לפגם. אם יש לפנינו אלף ואחת דרכים יפות לומר שמשהו אסור או בלתי אפשרי, לא עדיף שלפחות ננסה לבחור את זו שתעבור מסך הכי מוצלח מבין כולן?