יום האם כך מתברר, התחיל ביוון העתיקה כחגה של האלה ריאה, אחר כך הכנסייה אימצה את היום הזה, והוא היה נקרא "יום אם הכנסייה". 1600 אימהות בבריטניה "יום ראשון של האימהות" והייתה נאכלת עוגה מיוחדת שנקראת עוגת האם. בין 1905-1949, ארה"ב גרמניה וצרפת מחליטות גם הן לקבוע יום אחד בשנה שנקרא יום האם.
1951, חנה חושי - רעייתו של ראש עיריית חיפה, דוחפת לקראת הצעד הזה של כינון יום האם בארץ. ואבא חושי מפרסם קריאה כזו: "מתוך מגמה לשנות במידת מה את המצב החברתי ביישוב, ולרומם את מצב הרוח בעיר, עלה בדעתי לערך אימפרזה נאה שתתבטא ב"יום האם". התייעצתי עם חוגים שונים וארגוני נשים, מחנכים, מנהלי בתי הספר. כוונתי היא שנקבע יום מסויים בשנה, למשל, יום חנה ושבעת בניה שישמש יום האם. באותו יום ישותפו הבנים והגברים בהנהלת משק הבית, ויגישו מתנות לאימהות. כציר מרכזי תשמש חנוכת גן ציבורי בהר הכרמל, שייקרא "גן האם", האימהות תטענה באותו יום עצים ובערב יתקיימו בכל רחבי העיר מסיבות ונשפים".
ומיום שנחגג בימי חנוכה בחיפה, התפשט המנהג של ציון יום האם לרחבי הארץ. ומימי החנוכה הוא עבר ל ל' שבט שזה יום פטירתה של הנריאטה סאלד. מעניין לראות את דבריו של הרב פוגלמאן "יש אם למסורת" שפורסמו בעיתון הצופה 19/12/52:
"אולם במדינת ישראל יש למלאותו תוכן עברי, יהדותי, ישראלי, המנהיג והדרוש לנו. יפה הוא המנהג שב'יום האם', הילדים מביאים תשורה לאם, ומביעים לה בזה את רגשי הוקרתם ואהבתם. אבל באותו יום חייבים המחנכים לשנן לילדינו כי התשורה הנאה ביותר לאם תהיה, אם הם ימשיכו בדרכי האימהות, אם הם ימשיכו לשזור בשמחה ובאהבה את מסורת אורחות חיי התורה ומצווה, חיי שמירת שבתות ומועדים, מידות טובות ומעשים טובים של אימותינו בדורות הקודמים.
ביום האם עלינו להזכיר לילדינו את הרגע המרומם של הדלקת נרות בערבי שבתות, בו האם העבריה שמה את ידיה על פניה ומתפללת תפילה זכה לה' שבניה יאירו באור התורה המצווה והמעשים הטובים.
היא שתלה בליבותיהם את הנכונות לקידוש השם, את הביטחון בו, את התקווה, ואת ההתחזקות בימי הרעה והזעם. היא טיפחה בליבות ילדיה את האהבה לארץ ישראל, את הגעגועים והכיסופים לציון ולירושלים. בשירי הערש של האם העבריה, שמוע שמענו את דפיקות ליבה את משאת נפשה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצווה בארץ הקודש.
ביום האם, אנו חייבים לשנן לילדינו את חובותיהם כלפי האם המתבטאים באימרה 'אל תיטוש תורת אימך'. ולאם עלינו לשנן את חובותיה כלפי חינוך ילדיה הבאים לידי ביטוי באימרת חכמנו 'יש אם למסורת".
והשאלה היא: למה ויתרנו על היום הזה והפכנו אותו ליום המשפחה? אני שואלת את עצמי, אם אולי בנות דורי מוכנות לוותר על 'יום האם' לטובת 'יום המשפחה', כי הרי מה שבנות דורי טוענות זה, שכל חובה של האמא כלפי ילדיה אפשר ותעשה על ידי בן הזוג, האבא. וזו טעות גדולה לטעמי.
חלק מרכזי בהוויית האישה הוא האימהות. למה אנחנו עוקרים את הדבר הזה מתוכנו? להיכן פנינו? לדמות אנדרוגינוס של חצי גבר חצי אישה, שכל דבר שאני יכולה לעשות בעלי יכול לעשות טוב יותר והפוך? אני חוזרת לאמירה שלי מהמאמר הראשון שפרסמתי בנושא, בו טענתי שירינו לעצמנו ברגליים, ולצערי אנחנו ממשיכות וממשיכות. ואולי היום הזה, הוא הזדמנות לעצור את הרכבת הזו שיצאה מזמן לדרך ולהגיד: יוחזר יום האם, וליום המשפחה נמצא כבר מועד אחר.
אני קוראת להקמת זרם חדש: פמיניסטיות לשעבר!
"לא רוצה לעלות לתורה - ולא רוצה להיות חזנית"
הכותבת: ורד אביעד - ראש בית מדרש מערבא בגוש מערבא ובגוש קנה בשומרון.
ורד אביעדצילום: אחינועם אביעד