בשנים המתוקות שבהן עבדתי ב״יד ושם״ היה נוהל כזה לקראת הפסח, שכל השבע מאות ומשהו עובדים נפגשים לחסל משולשי פיצה וקולה. ואז היושב ראש היה עולה לתת נאום על פסח וכאילו היה נותן לנו סיבה לגיטימית לנמנם קלות. אני זוכרת את הרגעים האלה בערגה, בעיקר בגלל שבשעה שעמלנו בבית על פסח, ביד ושם היינו בהכנות קדחתניות ליום השואה. כל כך קדחתניות שבניגוד לגישה שסוברת שבאים למשרד לנוח, עד לרגע זה אני לא בטוחה איפה עבדנו בלחץ גדול יותר - בבית או במשרד.
ככה חשבתי בזמנו, שכשאימת יום השואה מעליך, זה לא שאימת הפסח נעלמת, חלילה, אבל יש סיבה טובה נוספת להילחץ. אבל הנה, אני כבר לא ביד ושם, והשבוע מצאתי את עצמי יושבת בהיסטריה במשרד על לא אחרת מאשר רשימת מקורות ל.. יום הכיפורים. אמיתי. עשרות הערות שוליים שהייתי צריכה לבדוק, ויום כיפור לא בעוד יום, הי, אפילו לא בעוד חודש - ועדיין, לחץ.
השבוע כתבה לי חברה טובה שהיא לא מצליחה להתפלל. כלומר, היא מנסה אבל זה פשוט לא מתיישב לה. ״זה לא את״ כתבתי לה. זה ״מקוצר רוח ומעבודה קשה״. כשמשה רבנו מגיע לעם במצרים ומספר להם שהם עתידים להגאל, הם אפילו לא מרימים את הראש. ״משה, אם זה לא עוד כוס מים, אתה לא בא בחשבון״, ולא שמעו אליו - ״מקוצר רוח ומעבודה קשה״. סיפרתי לה שאתמול בבוקר היה לי כל כך עמוס בראש ובלו״ז, שלא הייתי בטוחה אם קראתי קריאת שמע או לא, מפה לשם - ככל שהזמן עובר, מסתמן לי שלא רק עשיתי אלא הגדלתי לעשות ואמרתי ״שמע״ פעמיים. למה? העומס, יא וואלי על העומס. שאי אפשר לברוח ממנו, גם אם מאוד מנסים.
ולמה אני כותבת את זה בכזה בטחון מופרז? כי תאמינו לי שבקרב הזה שמועד כל כך לכישלון, ניסיתי לנצח את השעון. לקחתי השבוע מונית למשרד. במקום חצי שעה באוטובוסים, לקח לנו 45 דקות. הנהג התבלבל ברחובות ועד שעלינו על הטעות נתקענו מאחורי משאית. רציתי לכעוס, ועוד איך. הרי גם שילמתי על כל התענוג. וגם שפכתי קפה על הסריג הלבן הגורג׳ס שלי מרוב החיכיון מורט העצבים. ״אבל איך תכעסי עליו כפרה?״ שאלתי את עצמי, הרי גם הוא בקלחת הלחץ של ימי גאולה.
הנה, קבלו עוד דוגמה (זה אחלה תרוץ לשבת עוד רגע במקום לקום לערמת הכלים שנשארה) - את השמלה והנעליים לחג קניתי כבר בסוף אדר א׳. סיפור אמיתי לגמרי שמעולם לא קרה לי עד עכשיו וככל הנראה יותר מדי טוב מכדי שיקרה שוב. ואמרתי שלפחות את המשוכה הזאת עברנו. השנה אני לא אמצא את עצמי מתעוררת בערמת גרביים בבוקר חג ורצה בלוק שהולם הומלסית לקניית בגד של הרגע האחרון (טרוּ סטוֹרי). אבל רצה הגורל ואני כן רצה. כי אני חייבת שמלה מסוימת לאירוע משפחתי קרוב ואמרו לי שזה עכשיו או לעולם לא, כי אין סיכוי שהיא תישאר.
בתחילת השבוע קפץ אצלי עדכון של חברה שכתבה שהיא סיימה לנקות לפסח. השתגעתי מזה. הרי אני כבת שלושים שנה ולא זכיתי להגיע לליל הסדר בלי לשון בחוץ על הניקיונות. אבל בלילה הלבן שעבר עליי, בשעה ששפשפתי משקופים, קלטתי שאני מתערערת על כלום. לכל אחת יש את הקוצר רוח שלה, יש כמוני שעדיין מנקות וינקו מחר ומחרתיים וגם בליל הסדר ימצאו מה להבריק.
ויש כאלה שסיימו לנקות ולהכשיר אבל מבשלות כבר משבוע שעבר, ויש את אלו שנשארה להן הכביסה, או הגיהוץ או לקנות בגד לחג. ואם כל אלה כבר מוכנים ואת כבר יושבת רגל על רגל (ואני מוכנה לשים כסף שאין אישה כזו. לא קיימת בכל העולם) אז הלב שלה נותן עבודה. משהו בנפש מצטער ודואב וכמהה כל כך. תעשו מה שתעשו, תתכננו את הזמן על השנייה - אף אחד לא יכול לברוח מזה. כל אחד עם הקוצר רוח שלו הודות להרבה מאוד עבודה קשה.
ומצד שני, לא צריך להתרגש מזה. שואבים את האבק, מסדרים את המדפים, צובעים קירות - רהיטים - ידיים, מטנפים את בגדי העבודה עד לאין ערוך ובערב ליל הסדר, בין אם נרצה או לא נרצה, בין בערותנו ובין בהתנמנמותנו, בין אם מצאת את השמלה של "זארה" במידה (הלוואי אמן) ובין אם לא - בסוף, כולנו ביחד יוצאים ממצרים. נמתיק סודות במטבח, נתווכח על מי מצא את האפיקומן ראשון ונזייף את ״והיא שעמדה״ בגרסת הלייב של שוואקי (כולל ה-״יש לנו אורח מיוחד היום - יונתן רזאל!״). נכון, אז יש עוד כמה שעות של קוצר רוח. נשארו עוד (מעט מדי) שעות של עבודה קשה, אבל אוטוטו, גאולה.