דורין יושבת מולי בקליניקה. בעיניה משתקפים כאב מצד אחד ותקווה מצד שני. "אני רוצה שיובל יבין אותי, שהוא ייזום ויוביל. שיפתיע אותי בפינוקים קטנים ואוכל להרגיש את הגבר שבו, אותו יובל שהרגשתי כל כך חזק בהתחלה. אני רוצה להצליח להתרווח, לנוח ולהנות", היא פותחת.
"הכמיהה הזו מבורכה, זו כמיהה עמוקה לנוכחות גברית שתאפשר לך להיות רכה ונשית. ומה את מרגישה כשזה לא קורה?" שאלתי. "אז אני ממש מתוסכלת, מפסיקה לבקש ולקוות. אני פשוט מוותרת", ענתה דומעת. "דורין, את לא באמת מוותרת".
"לא?" שאלה."כי הנשמה לא מוותרת על אור שהיא יודעת ששייך לה. זו גם בדיוק הסיבה שאת כאן עכשיו, כי יש בך ידיעה עמוקה שיש דרך אחרת. יש בך תבונה נשית עתיקה שיודעת בדיוק איך לפעול כדי למשוך את המציאות שאת רוצה".
"בואי ננסה יחד להתבונן ולראות. לפני שאת מדברת עם יובל, לפני שאת מבקשת או פועלת במציאות, כבר יש תנועה פנימית בתוכך. העולם, וכך גם יובל, לא מגיב למה שאת אומרת החוצה אלא למה שאת מאמינה בו בפנים. מה את אומרת ליובל כשאת קורסת וצריך לקלח את הילדים, לנקות את הבית ועוד משימות?" שאלתי.
"אני אומרת לו שנמאס לי לעשות הכל לבד ואני צריך את העזרה שלו", ענתה. "ואלו קולות פנימיים עולים לך כשאת אומרת את זה?". "יש לי מקהלה בראש באותו הזמן: 'זה לא ריאלי שהוא יחזור מוקדם', 'הוא לא באמת מסוגל לקלח אותם', 'לא נעים לי לבקש אחרי יום עבודה כל כך מפרך שהוא עבר', 'אולי אני מגזימה'".
"בדיוק", אמרתי. "יובל ישמע את המסר, אבל זה לא באמת יגייס אותו לתת. לא כי הוא לא רוצה ולא כי הוא לא יכול, אלא כי אין לו לאן לתת. הכלי שלך, הרצון שלך, לא באמת פתוח. זה כמו לנסות למזוג מים מכד לתוך כוס מלאה. המים ישפכו ולא ייכנסו פנימה. כשאת לא באמת מאמינה ברצון שלך ובזה שאת ראויה לו, הרצון שלך סגור".
"אז מה אני צריכה לעשות?" שאלה בחוסר אונים. "התנועה הנכונה כדי לאפשר לו לתת לך היא ללמוד לפנות את הכלי, ממש לרוקן אותו". "לרוקן ממה?" "מספקות, מתנאים, ממשפטי 'אבל', ולהיזכר שאת ראויה לרצון שלך. בכל פעם שעולה בך רצון ומיד אחריו עולה ה'כן, אבל…' עצרי. קחי נשימה. ושחררי את ה'אבל'. אמרי לעצמך: 'אני ראויה ש…'".
"אני ראויה שיובל יעזור לי ויהיה בעל הרבה יותר תומך ועוזר", ניסתה דורין. "בואי נתקן", עניתי. "אני ראויה לקבל עזרה, אני ראויה לקבל הקשבה, אני ראויה לקבל נוכחות, פינוק ומנוחה. עכשיו תני לעצמך דקה או שתיים לדמיין אותך מקבלת ונהנית מזה. אם פתאום עולה כיווץ או התנגדות, זה סימן שיש שם חסם. המפגש איתו הוא כבר תחילת תהליך הריפוי. כל התנגדות פנימית היא הזמנה להכרה בחלקים שלא מאמינים שהם ראויים, וזה בדיוק המקום להתחיל לרפא, לא להילחם".
"את חושבת שזה ישנה את הקשר שלנו? איך זה יקרה?" שאלה בספק. "כשאת ממוקמת במקום של ראויה אמיתית, את משדרת אנרגיה אחרת לקשר. זו לא רק תחושה אלא דרך להיות בעולם. את לא מבקשת ולא דורשת, את מזמינה מתוך מקום פנימי ברור ומכבד. יובל מרגיש את זה. לא צריך מילים גדולות או ריבים, רק פתיחות פנימית. זה לא קסם אלא תבונה נשית".
"במפגשים שלנו אנחנו לומדות לרוקן ולפתוח את הכלי, לשחרר חסמים ולהזמין את האור שמגיע לך. כשאת מאמינה, העולם כבר מגיב ומסתדר בהתאמה. תזכרי, כל שינוי אמיתי מתחיל מבפנים. את לא צריכה להלחיץ או לשנות אחרים. כשאת משחררת את החסמים שלך והכלי פנוי לקבל, הקשר מתמלא באופן טבעי".