רציתי לספר לכם על בנימין (שם בדוי), בחור שאני מכיר כבר למעלה משנתיים. בנימין הוא קסם של בחור. רווק בשנות העשרים לחייו, לומד בישיבה במשך רוב שעות היום, הולך לחדר כושר פעם בשבוע במטרה לשמור על כושר (וגזרה). בנימין לומד נגינה על חצוצרה, אוהב מאד מוזיקה וגם הוא עצמו שר מאד יפה וחוטא לעתים בחזנות (רק כשמבקשים ממנו בישיבה). בנימין אוהב לשחק כדורגל ובמוצ"שים ובחופשות הוא משחק עם החברים. לבנימין יש חוש הומור מפותח, הוא מתעניין באקטואליה ובפוליטיקה ארצית ועולמית ואפשר להעביר אתו שעות על גבי שעות בשיחות מרתקות. בנימין הוא בחור רגיש ואכפתי שיודע לתת מקום גם לזולת. בנימין כבר בגיל של "שידוכים" והנושא מעסיק אותו מאד. היחסים של בנימין עם ההורים שלו הם בדרך כלל טובים אבל כשהוא מרגיש שהם "נכנסים לו לווריד" אז הוא משתגע מזה.
ובשביל מה כל הפירוט הזה?
כי על אף כל התיאור הזה, בנימין כנראה יתקשה מאד למצוא תעסוקה שהולמת את כישוריו, או ישיבה או כולל סביר ללמוד בו, חלק גדול מאיתנו יעדיפו שלא לגור בקרבתו או לצור אתו קשרים חברתיים. על קשר זוגי אני לא מדבר בכלל.
למה?
בנימין מאובחן כסובל מהפרעה נפשית הנקראת הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) הוא נוטל טיפול תרופתי פסיכיאטרי. נמצא במעקב פסיכיאטרי קבוע ואף נעזר בשירותי שיקום שונים בהתאם לחוק שיקום נכי נפש בקהילה.
לא פשוט להסביר לאנשים שלא חוו את זה מה זה אומר מחשבות שתוקפות אותך באופן אובססיבי מבלי לתת לך מנוח. קשה להעביר את תחושת הסבל והמצוקה שמחשבות כאלו יכולות לצור. קשה להסביר איך זה שדבר שבשבילנו יהיה פשוט וטריוויאלי, בשביל בנימין ייראה כמו הר בלתי ניתן להשגה.
בנימין ידע ימים הרבה יותר גרועים, הוא אמנם לא חווה אשפוזים פסיכיאטריים, אך הסבל היה רב גם כך. הוא חווה דחייה חברתית קשה, השעיה ממוסדות לימוד שונים, קושי לצאת מהמיטה בבוקר, דימוי עצמי נמוך עד אפסי, תחושת תלות גדולה בסובבים אותו ועוד ועוד. היום ב"ה הוא נמצא במקום אחר, כמו שתיארנו למעלה, וזאת הודות לתמיכה של בני משפחתו, הודות לכוחות נפש שרק אלוקים יודע איך הוא מצא בעצמו, הודות לטיפול תרופתי מתאים שהוא מקפיד עליו וטיפול פסיכולוגי שהוא נעזר בו כבר למעלה משלוש שנים.
סיפרתי לכם כבר שבנימין רוצה להתחתן. היו לנו הרבה שיחות על מי הוא ומה הוא ומה מגיע לו ואיך הוא מגדיר את עצמו, ומבחינת בנימין הדברים היו מאד ברורים, כל עוד הוא לוקח טיפול תרופתי פסיכיאטרי אז הוא נחות, סוג ב' (במקרה הטוב). דיברנו על תחושת העוול, על החלומות שמי יודע מה הסיכוי שיתגשמו אי פעם, דיברנו על התחושה איך זה לראות את כל האחים והחברים מצליחים וממשיכים הלאה ואילו הוא תקוע מאחור.
קשה לי להעביר אליכם את תחושת העלבון שהרגשתי בכל פעם שדיברנו על זה, בכל פעם שבנימין הגדיר את עצמו כסוג ב', תחושה של עוול גדול שפשוט לא ניתן לקבל אותו ולהשלים איתו, אבל ידעתי שהוא צודק, ככה זה, ככה אנשים חושבים ומתנהגים, ככה אנחנו חושבים ומתנהגים. אז ישבתי מולו עם דמעות בעיניים כשפשוט לא היה לי מה לומר לו.
זה מאד לא פשוט בשביל בנימין להיעזר בשירותי השיקום, הוא מנסה להימנע ככל שהוא יכול מלהגיע למסגרות שמזוהות עם תחום בריאות הנפש, על אף ששירותים אלו מציעים לפעמים טיפולים פרטניים וקבוצתיים שיכולים להקל עליו. הוא חושש שיראו אותו, שיגידו, שירכלו, שמישהו יגיד למישהו משהו שיגרום נזק לו, להוריו, לאחיו, נזק שגם אלף פסיכיאטרים ופסיכולוגים לא יוכלו לתקן.
קוראים לזה סטיגמה.
צילום: shutterstock
איך זה עובד?
קודם כל זה לא רק לאנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות, אותו הדבר קורה אצל כל קבוצת אוכלוסייה אשר ניתן להבדיל אותה ע"י מאפיינים שונים משאר האוכלוסייה. (ג'ינג'ים, אתיופים, גמדים וכו') פה נכנסים לתמונה בערות, דעות קדומות והפחד ממי ששונה מאיתנו ואנחנו מתחילים להדביק לאותה קבוצה תכונות שליליות מסוימות (במקרה שלנו- אלימות, חוסר יציבות, פיגור, אנשים שא"א לסמוך עליהם ועוד). הרבה פעמים הדעות הללו מקבלות חיזוק ממקרים המובאים בתקשורת שנוטה להבליט מקרים בהם הסטראוטיפ בא לידי ביטוי (ושוכחת את כל המקרים ההפוכים). להם. הדרך שלנו להגן על עצמנו מהשתייכות לאותה קבוצה היא לחלק את העולם באופן ברור ל"הם" ו-"אנחנו" עם קו הפרדה רצוף שלא ניתן לחצות אותו. האפליה, הקיפוח ודחיקה לשולי החברה זו כבר התוצאה.
ההשלכות הן חמורות- המתמודדים מתקשים במציאת עבודה מכובדת, מקום מגורים סביר, מקום לימודים מתאים. הם מוצאים את עצמם מבודדים מחברים ומסביבה תומכת. מכיוון שהסטיגמה לעתים "נדבקת" גם בבני המשפחה, יש גם בני משפחה שינסו לעתים לנתק קשר או לחילופין להימנע מטיפול בבן משפחה מתקשה בכדי לא להיות מתויגים. גם המתמודדים עצמם יימנעו לעתים קרובות מפנייה לטיפול במסגרות השונות של בריאות הנפש בכדי להימנע מהסטיגמה, מה שלעתים עלול להביא להחמרה במצב.
התופעה הזו לא קיימת "אצלם" או ב"מגזר שלהם", היא קיימת בכל מגזר, בכל מקום ובשכבות סוציו אקונומיות שונות. זה אמנם פושט ולובש צורה לפי אופי החברה, אבל העלבון הוא אותו עלבון, הבושה היא אותה בושה, ההסתרה היא אותה הסתרה.
אז מה עושים?
לומדים, קוראים חומרים בנושא, מבערים את הבערות ונזהרים מדיבור נגוע. אם אתם מכירים אנשים שמתמודדים עם קושי נפשי במעגלים שונים, דברו איתם. אין לכם מושג כמה תופתעו לגלות דברים שלא ידעתם. תגלו עד כמה החוויות האנושיות דומות, תגלו בני אדם עם חלומות, כוחות וכישרונות רבים, תקראו על זוכי פרס נובל שהתמודדו עם הפרעות נפשיות. תגלו שהדעה הרווחת שאנשים שמתמודדים עם הפרעות נפשיות אלימים יותר ומסוכנים יותר משאר האוכלוסייה, לא כל כך מדויקת בלשון המעטה.
פשוט תוסיפו קצת אור, אור של ידע וחכמה, אור של רגישות ואור של אנושיות.
הדברים נכתבו לרגל יום בריאות הנפש העולמי שחל השבוע ובמסגרת "עושים נפשות- יום בריאות הנפש ירושלים".