בקבוצת החברות שלנו יש שתיים שבני הזוג שלהן לא מגויסים, אחת שבעלה במילואים, ועוד אחת שנמצאת במצב מורכב. קוראים לה שרון (שם בדוי). לפני החגים היא התחילה לצאת עם בחור אחד, נקרא לו גיא. הם נפגשו שלוש פעמים, הדייט האחרון היה ממש בערב שמחת תורה, ואחרי שהיא נתנה לזה צ'אנס אמיתי היא החליטה מבחינתה שזה פחות מתאים לה. בזמנו היא דיברה איתי על זה, ומהדברים שהיא אמרה באמת היה נראה שזה לא מתאים.
כל הזמן הייתה לה בראש המחשבה שהיא רצתה להיפרד ממנו
שרון תכננה להיפרד מגיא מיד אחרי שמחת תורה, אבל כולנו יודעים מה קרה באותה שבת. גיא גויס למילואים והיא לא שמעה ממנו במשך זמן רב. היא בהחלט דאגה לו והתפללה לשלומו, ויחד עם זאת הייתה לה בראש כל הזמן המחשבה שהיא בכלל רצתה להיפרד ממנו, ומי יודע מה הוא חושב על כל העניין. אחרי שבועיים וחצי של לחימה גיא יצא לכמה שעות של התרעננות, ואחרי שדיבר עם משפחתו הוא התקשר לשרון. הם דיברו קצת והוא סיפר לה על החוויות שלו, ואמר לה שהוא מחכה כבר לפגוש אותה שוב אחרי המלחמה. שרון הייתה מלאה בייסורי מצפון על המחשבות להיפרד ממנו ולא הצליחה להביא את עצמה להגיד לו את זה בטלפון.
אחרי שהם דיברו היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. מצד אחד, אולי באמת אחרי המלחמה הדברים ישקעו קצת וייראו אחרת. אבל מצד שני, מה אם המלחמה תימשך חודשים רבים? בכל הזמן הזה היא תיחשב כתפוסה ולא תוכל לצאת עם אף אדם אחר. ועם כל התפילות והתמיכה בחיילים, היא כן רצתה להתקדם ולהקים בית בישראל. מלבד זאת, היה לה חשש שהוא חס ושלום ייפצע במלחמה ואז איך היא תעז להיפרד ממנו כשיהיה פצוע? אז היא תרגיש עוד יותר לא נעים.
בסוף היא החליטה לשלוח לו הודעה
שרון ממש התייסרה מההתלבטות הזו, בקושי ישנה בלילה מרוב מחשבות מה לעשות ומה להגיד, ובעיקר מתי ואיך. מה התזמון הנכון להגיד לחייל שנמצא בתוך עזה שהיא לא בקטע שלו מבחינה רומנטית? איך אומרים את זה בצורה שלא תגרום לו לירידה במוראל ובמוטיבציה להילחם? כל אחד מהפתרונות נראה לה בעייתי מזווית אחרת.
בסופו של דבר, אחרי הרבה התייעצויות, היא החליטה כן להגיד לו את זה. מכיוון שלא היה לה קשר ישיר איתו, היא כתבה לו הודעה ארוכה על כמה שהיא מעריכה אותו ואת מה שהוא עושה למען עם ישראל, ושבמישור הלאומי והאזרחי היא תומכת בו לגמרי ומתפללת בשבילו. אבל במישור האישי והפרטי, מבחינה רומנטית, היא לא חושבת שזה יעבוד ביניהם, והיא גם ציינה שהיא תכננה לומר לו את זה בכל מקרה מיד אחרי שמחת תורה. היא איחלה לו הרבה הצלחה בהמשך ושיחזור בריא ושלם מהמלחמה.
גיא ענה רק אחרי שבוע
לקח לה הרבה זמן לנסח את ההודעה ואז למצוא את האומץ לשלוח אותה. אחרי שעשתה זאת היא קיוותה שהוא יראה את ההודעה במהירות ושיצליח להבין את הצד שלה. עמוק בלב היא הרגישה הקלה על כך שעשתה את הבחירה הנכונה. אחרי יותר משבוע גיא כתב לה בחזרה שהוא בדיוק יצא להתרעננות נוספת וראה את ההודעה שלה. הוא הודה לה על הכנות ועל כך שיצאה איתו לכל הדייטים האלה, והוסיף שהוא מבין ושגם הוא מאחל לה בהצלחה בהמשך.
זה אולי לא הסיפור הכי אופטימי וחמוד שתשמעו בהקשר של המלחמה, אבל חשוב להגיד שיש גם סיפורים כאלה, ושמצבים לא צפויים תופסים אותנו בכל מיני הקשרים בחיים. מה שחשוב זה להיות שלמים עם ההחלטות שלנו, ולנתח את המצב בצורה רציונלית, בלי להיכנס ללופ של תחושות אשמה. אף אחד לא רוצה להרגיש שיוצאים איתו רק בגלל חוסר נעימות, והמציאות מספיק מורכבת גם בלי שנעמיס עליה עוד מורכבויות. אני חושבת ששרון הייתה אמיצה במעשה שעשתה, וגם גיא היה מקסים מספיק בשביל לסיים את זה בצורה מכובדת ואנושית. אני מאחלת לשניהם הצלחה בהמשך, ומי יודע, אולי אחרי המלחמה הם דווקא כן יתנו לזה צ'אנס נוסף.