הבחור שיצאתי איתו לא הפסיק לרדת על השם שלי

פעם אחת יצאתי עם בחור שאמר לי שהשם שלי מעפן. אבל רגע, נתחיל מההתחלה - נולדתי בסוכות, ולכן קראו לי שלומית. כל החיים הייתי רגילה לבדיחות על זה, ביסודי הבנים היו שרים לי "שלומית בונה פצצה" וכל מיני שטויות כאלה, ולכן זה לא הפתיע אותי שיש בעולם אנשים שפחות מתחברים. זכותם, זה השם שלי ולא שלהם.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאהבחור הגיע לדייט הראשון עם האחיין הקטן שלו

  29/08/23 11:41

יום אחד חברה הציעה לי בחור שהיא יצאה איתו בעבר וזה לא הלך ביניהם, אבל היא אמרה שהוא בחור טוב ואולי הוא יתאים לי. המחווה ריגשה אותי, וגם הפרטים עליו נשמעו לי בסדר, אז הסכמתי שהיא תעביר לו את המספר שלי. הוא באמת התקשר וקבענו להיפגש בירושלים. הערב כבר התחיל עקום. בתחנה המרכזית התקבלה התראה ביטחונית, אז חסמו את הכניסה ועיכבו את הנכנסים במשך זמן רב. האוטובוס שהייתי עליו פשוט עמד בכביש ולא נתנו לו להיכנס לתחנה. בסוף הנהג הוריד אותנו ככה על המדרכה בחוץ וכל הנוסעים צעדו והקיפו את בניין התחנה, מרחק לא קטן לעבור, בייחוד אם את בדרך לדייט ולא בא לך להגיע מזיעה ועצבנית.

הסברתי לו שקוראים לי שלומית בגלל סוכות

עד שהצלחתי להסביר לבחור מה קרה ולקבוע איתו נקודת מפגש באמצע הדרך כבר עבר הזמן והתחלנו את הדייט באיחור גדול, עם הרבה התנצלויות מצידי. הבחור הציע שנעלה על הרכבת הקלה למרכז העיר כי הוא רוצה להראות לי מקום יפה, וכך נסענו ביחד והיו לי כמה דקות להירגע ולחזור לחייך. ירדנו מהרכבת והתחלנו ללכת.

הבחור הוביל אותי לאיזה גן נסתר מאחורי כמה בניינים, מקום באמת יפה ושקט, והתיישבנו שם על ספסל. כל אחד דיבר קצת על עצמו, סיפרנו על המשפחות שלנו, ואני סיפרתי לו את הסיפור הרגיל על השם שלי - שלומית בגלל סוכות. הבחור התחיל לצחוק והביט בי בחוסר אמון, "באמת? יואו איזו סיבה דבילית לקרוא לך ככה!". לא הבנתי מה כל כך מצחיק, "כן, ההורים שלי אהבו את השם הזה".

ניסיתי להקליל את העניין, אבל הבחור לא הרפה

"טוב, את יודעת, שלומית זה שם... עתיק כזה. של זקנות. בלי להעליב". הרמתי גבה. זה לא ממש הדבר הכי מנומס להגיד בדייט. "נו, כל הזקנות האלה היו פעם צעירות", ניסיתי להקליל את העניין, לתת לו סולם לרדת מהעץ. אבל הבחור לא הרפה. "בסדר, זה שם שהיה מקובל פעם. היום כבר לא שומעים אותו". אני דווקא מכירה עוד כמה בנות בגילי עם השם שלי. אמרתי לו את זה. התחלתי להרגיש לא בנוח לשבת שם ולדון איתו בכמה השם שלי משעשע אותו. זו לא הייתה הרגשה נעימה. "תראי," הוא המשיך, "זה כמו שאני אקרא לבת שלי יוספה או כוכבה. אלו שמות ישנים כאלה, עם שם כזה היא צריכה להיות ישר סבתא" .

"טוב, אני מתכננת להיות סבתא יום אחד", משכתי בכתפיי. "אני לא מבינה למה זה כל כך אכפת לך". הוא חייך אליי, לא מודע בכלל למה שהוא אומר, "כי זה קצת מביך, את חייבת להודות, אני אגיד לחברים שלי שאני יוצא עם מישהי בשם שלומית, הם יחשבו שאת בת שמונים". בשלב הזה מיציתי את השיחה ואת הדייט ואת הבחור שיש שם זחוח, צוחק על השם שלי כאילו זה שום דבר. נעמדתי, משלבת ידיים. "אני דווקא אוהבת את השם שלי", אמרתי לו. "ואם אתה מפחד להגיד לחברים שלך שאתה יוצא עם מישהי רק בגלל השם שלה, זו בעיה שלך. אני מעדיפה מישהו עם שם של פעם מאשר מישהו בלי טקט".

במילים אלו הסתובבתי והתחלתי ללכת משם

במילים אלו הסתובבתי והתחלתי ללכת משם. הבחור רץ אחריי, ואם חשבתי שהוא לפחות יתנצל, אז התבדיתי גם הפעם. "מה את עושה כזה עניין?", הוא רטן, "אפשר לחשוב מה כבר אמרתי!". זה המשיך ככה עד שחזרנו אל תחנת הרכבת הקלה. הבחור מגלגל עיניים על כל מילה שאני אומרת ולא מבין למה אני כועסת עליו. כשהגענו לתחנה אמרתי לו שמבחינתי הדייט נגמר ואני אשמח אם הוא לא ילווה אותי יותר. ידעתי שהוא רצה להמשיך לכותל אחרי הדייט, אז אמרתי לו שהוא יכול להמשיך לשם, אני חוזרת הביתה.

למחרת בבוקר החברה שהציעה אותו התקשרה לשאול איך היה. סיפרתי לה את מה שקרה והיא הייתה בהלם. "אני ממש מצטערת, לא ידעתי שהוא כזה", היא אמרה. בטח שלא, השם שלה לא היה "שם של זקנות".

למדתי מהסיפור הזה לעולם לא לצחוק על שם של אדם אחר

למדתי מהסיפור הזה לעולם לא לצחוק על שם של אדם אחר, גם אם הוא נשמע לי מצחיק או לא מתאים לו. שם זה דבר אישי מאוד, כרוך בהיסטוריה משפחתית ובהחלטה של זוג הורים, ולצחוק עליו זה לזלזל בכל אלו. ובכלל, גם אם יש לי הערה לומר למישהו, דייט ראשון זה בטח לא הזמן והמקום בשביל דברים מהסוג הזה. לקח לי זמן להתחבר לשם שלי והיום אני אוהבת אותו מאוד ושלמה איתו מאוד, ולכן מבחינתי מי שצוחק עליו - צוחק גם עליי. אל תנסו את זה בבית.

שלומית בלאו בוזנח היא מחברת הספר "תעביר את זה הלאה", רומן עלילתי ייחודי על דייטים, אהבה ומה שביניהם