בתחילת הדרך שלי בדייטים לא ממש ידעתי את הכללים. מה מותר להגיד, מה אסור, מה לגיטימי לבקש ומה עדיף שלא. יצאתי כמה פעמים, ברוב המקרים עם בחורים שגם להם זה היה הדייט הראשון, ואיכשהו גיששנו את דרכנו ביחד לאורך המפגש המביך הזה, מתחמקים ממבט ישיר בעיניים, מנסים להבין מה בדיוק אמורים לעשות. החופש הגדול והחום בחוץ הזכירו לי סיפור שקרה לי ממש בהתחלה, עם הבחור הרביעי או החמישי שיצאתי איתו בחיים. אחר כך היו עוד עשרות, אבל אף אחד לא היה פוקח עיניים כמו הדייט עם הבחור הזה.
-
עוד באותו נושאהבחור לא רצה לשבת במסעדה הכשרה היחידה - כשהגיע הזמן לשלם הבנתי למה
09/08/23 13:29
נפגשנו בתל אביב כי לשנינו היה נוח להגיע לשם בתחבורה ציבורית. החלטנו ללכת ברגל מעזריאלי עד לפארק שהוא הכיר והבטיח לי שיפה שם. אני לא הכרתי את האזור כמו שצריך וסמכתי עליו שיוביל. חשבתי שנצעד לאיטנו, נדבר על עצמנו ועל החיים, נכיר יותר אחד את השנייה ונראה מה יצא מזה בעתיד. הייתי אז בשלב התמים והחמוד שבו כבר בדייט ראשון אני בונה בראש תסריט שבסופו אנחנו מתחתנים. הכל היה מאוד חדש ומרגש וחשבתי שאולי הפעם הוא באמת האחד.
הבחור הלך בקצב מהיר ממה שציפיתי
יצאנו מעזריאלי והתחלנו ללכת. הבחור קבע קצב מהיר יותר ממה שדמיינתי, אבל חשבתי שבגלל החום הוא ממהר להגיע כבר לצל של הפארק. התחלתי ללכת גם אני מהר יותר כדי לא להיגרר מאחור, אבל מהר מאוד השילוב של החום ושל נעליים יפות-אבל-לא-הכי-נוחות האטו אותי. הבחור לא שם לב בהתחלה, מתקדם וממשיך לדבר, עד שהבחין שאני נמצאת הרחק מאחוריו, מזיעה ומתנשפת, לא בדיוק המצב הכי מושך להתחיל איתו דייט ראשון.
"בואי, זה ממש עוד מעט", הוא ניסה לדרבן אותי. סימנתי לו שיחכה רגע. זכרתי שיש לי בתיק בקבוק מים, אבל כשחיפשתי אותו לא מצאתי. "אני ממש צמאה", אמרתי במבוכה, "יש מצב שנעצור באיזו חנות ונקנה לי בקבוק מים?". הבעיה הייתה שלא היו חנויות לאורך הרחוב שהלכנו בו. הבחור אמר שהוא חושב שברחוב הבא יש איזה סופר קטן ואני התעודדתי וחזרתי ללכת. הוא שוב הגביר את הקצב ולא היה לי נעים להגיד לו שילך לאט יותר, דאגתי שהוא יחשוב שאני איזו מפונקת שלא מסוגלת ללכת שני רחובות ברגל.
הרגשתי שאני עוד רגע נמסה בגלל הלחות, פחדתי שאתעלף
אבל מצד שני, באמת היה לי קשה, הרגשתי שאני עוד רגע נמסה בגלל הלחות, כל האיפור שלי נמרח והייתי כל כך צמאה שפחדתי שאתעלף. לא הייתי מסוגלת אפילו לענות על השאלות שלו חוץ ממלמולים בעלי הברה אחת בלבד. הבחור מצידו לא נראה מודאג במיוחד. הוא המשיך בקצב המהיר ולא התאכזב גם כשעברנו את פינת הרחוב והתברר שאין שם שום חנות. בשלב הזה התיישבתי על שפת המדרכה כדי לנשום קצת, אבל הבחור אמר שאנחנו כבר קרובים לפארק ושם בטוח יש חנות. רק המחשבה על בקבוק המים הקריר שיחכה לי שם הצליחה להרים אותי על הרגליים ולשכנע אותי להמשיך ללכת.
בסופו של דבר לקח לנו עוד עשרים דקות להגיע לפארק ולגלות שהחנות תיפתח רק בעוד חצי שעה. חצי שעה שחשבתי שאמות עד שהיא תעבור. חצי שעה שבה הבחור התעקש שנסתובב סביב הפארק ואני רק זחלתי מספסל לספסל והתביישתי להגיד לו שאני רק רוצה לשבת. כשהחנות נפתחה לבסוף רצתי אליה כמו מרקו שרץ אל אמו האבודה, וקניתי שני בקבוקי מים, שיהיה ליתר ביטחון.
מהדייט הזה למדתי שצריך גם להגיד כשלא נוח לי
מהדייט הזה למדתי שצריך גם להגיד כשלא נוח לי או כשאני רוצה שיתחשבו בי. בגלל שלא אמרתי הבחור לא ידע איך אני מרגישה, ולמרות שציפיתי שיבין לבד הוא כנראה לא שם לב שאני סובלת, אולי כי גם הוא התרגש מכל המעמד, והסבל שלי מנע ממני ליהנות בדייט ולתת לו צ'אנס אמיתי. בסופו של דבר זה הפסד של כולנו וזה חבל, כי כמה מילים קטנות היו יכולות לעשות את כל ההבדל. בדייטים הבאים כבר הקפדתי מראש לבדוק אם יש לי בקבוק מים בתיק, ואם היה לי צורך כלשהו אמרתי אותו בקול והפכתי את הסיטואציה לנעימה יותר בשביל שנינו. זה היה לקח שהיה שווה ללמוד, גם אם סיימתי את היום הזה עם רגליים כואבות ועל סף התייבשות.
שלומית בלאו בוזנח היא מחברת הספר "תעביר את זה הלאה", רומן עלילתי ייחודי על דייטים, אהבה ומה שביניהם.