סיפורי דייטים הבחור חתך מהדייט אחרי עשרים דקות בלבד - הייתי בהלם

אף פעם לא החשבתי מרחק כסוגיה שיש לקחת בחשבון כשיוצאים עם מישהו. נכון שזה קצת חופר להטרטר ברכב או באוטובוס למקומות מרוחקים, וצריך להיות גמישים יותר עם הלו"ז כדי להצליח להיפגש אם אתם גרים רחוק אחד מהשנייה, אבל מה אם אהבת חיי מחכה לי בדיוק בקצה השני של המדינה? האם אתפשר על מישהו בינוני רק כי אני לא מוכנה לצאת מאזור הנוחות שלי? זה תמיד הרגיש לי קשור יותר לעצלנות ולסרבנות לשנות הרגלים מאשר לטיעון מהותי. אני מכירה אנשים שלא מוכנים לצאת עם בני זוג פוטנציאליים שלא גרים באזור החיוג שלהם, עד כדי כך. 

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאהבחור שיצאתי איתו לקח אותי למיקום לא שגרתי - שתקנו כל הדייט

  03/07/23 18:02

נסעתי בשלושה אוטובוסים כדי להיפגש איתו

כל זה נאמר בהסתייגות, כי כמובן שלא אסע לקצה השני של המדינה בשביל כל אחד. אם אני כבר משקיעה מאמץ אני אעשה את זה בשביל מישהו שנראה שיש התאמה טובה בינינו ובאמת יכול לצאת מזה משהו משמעותי. אז פעם אחת הציעו לי מישהו, והפרטים היו נשמעים באמת טובים. מישהו ששווה להתאמץ בשבילו ולנסוע רחוק. אני גרתי אז בצפון והוא בדרום, ממש בשני קצוות שונים של הארץ, וקבענו להיפגש איפשהו באמצע, ככה שלכל אחד מאיתנו הייתה נסיעה משמעותית לעשות. אנחנו בעד שוויון, לא?

ביום המיועד נסעתי בשלושה אוטובוסים שונים עד למקום המפגש. תכננתי את הזמן כך שאגיע מוקדם מספיק כדי להתאושש מהנסיעה, לקנות לי משהו לשתות ולהיות במיטבי כשאפגוש את הבחור. הנסיעה באמת ארכה זמן רב והגעתי כבר חצי מסוחררת, שמחה שהשארתי לי זמן להתרענן לפני הפגישה.  בשעה המיועדת חיכיתי לבחור היכן שקבענו. הוא הגיע כמה דקות אחר כך, מתנצל שהיה עיכוב עם האוטובוס שלו, והתיישבנו לדבר. השיחה זרמה בנעימות, הצלחתי לראות למה מי ששידך בינינו חשב שזה יכול לעבוד, וגם המרחק נראה לי פתאום כמו מכשול שנצליח לעבור יחד בלי בעיות. 

השעה לא הייתה מאוחרת וזה לא היה האוטובוס האחרון שלו

עשרים דקות לתוך הדייט, אני עוד בהתרגשות של ההתחלה, הבחור קם על רגליו ומודיע לי שיש לו אוטובוס חזור בעוד חמש דקות והוא חייב להספיק אותו. הסתכלתי עליו המומה, לא בדיוק מבינה מה הוא אומר. הרי בקושי הספקנו לעשות משהו, להכיר אחד את השנייה, למה הוא כבר הולך? ואיך זה שהוא לא אמר לי מראש שיש לו חלון זמן כזה קטן לפגישה, אולי היינו חושבים ביחד מה לעשות? 

שאלתי אותו אם הוא יכול לפחות לקחת את האוטובוס הבא. השעה לא הייתה כזו מאוחרת וזה לא היה האוטובוס האחרון שלו. היה לנו זמן להמשיך לשבת ולדבר עוד קצת, להבין אם באמת יש פה התאמה שווה להתאמץ בשבילה. הרי כבר עשינו את כל הדרך וכבר הגענו עד לשם, יהיה חבל לא לתת לזה הזדמנות אמיתית. אבל הבחור אמר שהוא לא יכול. החברים שלו נפגשים בהמשך הערב והוא קבע איתם ולא נעים לו לבטל. הוא הוסיף שאנחנו יכולים לקבוע לפעם אחרת או להמשיך לדבר בטלפון במהלך הנסיעה בדרך חזור. 

אם הוא ידע מראש, למה הוא לא אמר כלום?

הייתי באמת בהלם רציני. אם הוא ידע מראש שהחברים שלו נפגשים, למה הוא לא אמר כלום? ואם זה משהו שהתארגן בזמן שהוא היה בדרך להיפגש איתי, זה באמת יותר חשוב לו מאשר להישאר בדייט? גם אם אני לא מוצאת חן בעיניו מאיזושהי סיבה, הוא כבר נסע חצי יום, לפחות שייתן לנו סיכוי. בלעתי את הגאווה שלי ואמרתי לו את כל זה. הוא מצידו התנצל, אבל הסביר שהמקום החברתי חשוב לו מאוד והוא לא היה רוצה לוותר עליו, רמז דק לזה שהוא אולי רואה בי מישהי שתלטנית. בשלב הזה הבנתי שאין טעם להתווכח ושאי אפשר להשאיר בחור בדייט בניגוד לרצונו. שחררתי אותו לדרכו והחלטתי שאם כבר הגעתי עד לשם, לפחות אעשה איזה סיבוב במקום, אמצא מקום טוב לאכול בו ארוחת ערב ובעצם אצא לדייט פיצוי עם עצמי. 

הבחור נעלם אל רציף האוטובוסים ואני הפניתי לו את גבי, ובאותו רגע הצלחתי להבין קצת את האנשים שמעדיפים לצאת רק מתחת לבית. בוויכוח הזה לא הגעתי להכרעה ברורה - היו עוד פעמים שנסעתי רחוק ופעמים אחרות שבהן סירבתי, אבל באותו היום למדתי לקח חשוב, ומאז כשהשידוך היה נופל על סעיף המרחק הצלחתי להבין את הצד השני. בסוף התחתנתי עם הבן של השכנים שגר מעבר לכביש, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

שלומית בלאו בוזנח היא מחברת הספר "תעביר את זה הלאה", רומן עלילתי ייחודי על דייטים, אהבה ומה שביניהם.