האם יש לברך ברכת 'שהחיינו' על מפגש עם חברים ובני משפחה לאחר ההקלות בהנחיות?
אט אט אנו שבים אל התפילות הציבוריות, אל הרחובות והחנויות, וככל הנראה בקרוב גם אל מוסדות החינוך. רובנו לא פגשנו הרבה מאד חברים ובני משפחה כבר קרוב לחודשיים. מה שמעורר את הרצון והחובה לברך על המפגש את ברכת 'שהחיינו' שתיקנו חכמים על הרואה את חבירו. מאידך, רבים מאיתנו פוקדים באופן קבוע מפגשים וירטואליים של מסגרות משפחתיות וקהילתיות שונות, וממילא יש לשאול: האם ראייה וירטואלית פוטרת מברכת שהחיינו על ראייה ממשית?
וכאן ראוי להקדים הקדמה קצרה. כדי לברך שהחיינו יש צורך בשני תנאים: האחד – להגיע לסיטואציה שעליה תיקנו חכמים לברך. נגיד אדם שמתחתן וזה מאד משמח אותו, עדיין לרוב השיטות אינו יכול לברך שהחיינו כי זו לא סיטואציה שעליה תיקנו לברך; השני – להרגיש תחושה אמתית של שמחה והודאה. שזה תנאי קשה יותר, בעולם שבו ההלכה נוטה להידמות עלינו כספר חוקים ולא כדרך-חיים. ובגללו כמעט בטלו מן העולם ברכות רבות בדורות האחרונים.
ממילא יש לשאול קודם כל אם מבחינה פורמאלית החיוב קיים. שהרי השולחן ערוך כתב שדווקא "הרואה את חבירו לאחר שלשים יום" חייב לברך. ואף שרוב ככל הפוסקים האחרונים כתבו שמכתבים ושיחות טלפון לא מפקיעים את חובת הברכה, אפשר ששיחת וידאו תיחשב כראייה של ממש!
לכאורה הדבר תלוי בשאלה אם ראייה דרך וידאו נחשבת כראייה. ובאופן ספציפי יותר, האם היא נחשבת כראייה לעניין ברכת שהחיינו על חבר. הרב עובדיה יוסף דן בשאלה זו ביחס לאפשרות לברך על ראייה של חבר דרך וידאו, והסיק שאין לברך על כך משום שחכמים תיקנו לברך רק כאשר "רואהו במו עיניו ושמח בקרבתו אליו" (יחוה דעת ד, יז). ממילא נראה שראייה כזו גם לא תפטור מן החובה לברך על מפגש ממשי.
לאמתו של דבר יש מקום לומר שאף אם היינו מברכים על ראייה בוידאו, אין בכך כדי למנוע ברכה על מפגש ממשי. שהרי הדרישה של המתנת שלושים יום בין ברכה לברכה נועדה כדי שתהיה תחושה של חידוש בשעת המפגש. וממילא אף אם הייתה כבר ראייה בוידאו, יש מקום לברך על השמחה המחודשת שבמפגש הפיזי.
בין כך ובין כך, ברור למעשה שמפגש וירטואלי איננו פוטר אותנו מלברך על מפגש ממשי. והראיה הברורה לכך היא שלא מצינו מי שכתב שאין לברך על מלך או קבר או על הים הגדול אם ראו אותו בשידור חי תוך שלושים יום. וקל וחומר לנידון דידן.
לאחר שהתברר שהמסגרת הפורמאלית של הברכה מתקיימת, יש להתייחס גם לתחושה שאותה היא מבטאת. השולחן ערוך שולחן ערוך כתב שיש לברך רק על חבר "שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו", ומשום הטשטוש המובנה שבהגדרה זו רבים נמנעים כליל מלברך שהחיינו על ראיית חבר. ואכן, בעת המודרנית יש בכך היגיון, שהרי אם המפגש עם החבר היה חסר לי כל-כך, לא הייתי מחכה לו שלושים יום (כמובן שאין זה נכון בכל המקרים, כגון כשחבר או בן-משפחה גר בארץ אחרת, אך זו החוויה הבסיסית של החיים בעולם רווי אמצעי תחבורה).
אולם דווקא במציאות הנוכחית, שבה נבצר מרבים כל-כך להיפגש עם יקיריהם, ראוי שברכת שהחיינו תחזור לתפוס את מקומה הראוי לה, כביטוי טבעי ואותנטי של הודאה ל-ה' על שהמגיפה במלוא חומרתה פסחה על בתי ישראל; על שחיי החברה שבים אט אט למקומם הטבעי; ועל שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.