מי שמע איזו שאגה? בשלושה פסוקים בתנ"ך "ה' יִשאָג" – ביואל (ד', טז) – בעמוס (א', ב) – ובירמיהו (כ"ה, ל) – "ה' מִמָרוֹם יִשאָג... שָאֹג יִשאָג על נָוֵהוּ...";
(יואל ד', טז)
וה' מציון יִשאָג,
ומירושלִַם יִתֵן קולו,
ורָעֲשו שמים וארץ,
וה' מַחֲסֶה לעמו,
ומָעוֹז לבני ישראל;
ובעמוס (א', ב)
ה' מציון יִשאָג,
ומירושלִַם יִתֵן קולו,
ואָבלוּ נְאוֹת הָרֹעים,
ויָבֵש ראש הכרמל;
(ירמיהו כ"ה, ל)
ה' מִמרום יִשאָג,
ומִמעוֹן קדשו יִתֵן קולו,
שָאֹג יִשאַג על נָוֵהוּ...
על הפסוק האחרון נאמר בתחילת התלמוד (ברכות ג ע"א) –
'שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי... ואומר: אוי לבנים, שבעוונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגלֵיתים לבין אומות העולם... מה [נותר] לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים, שגלו מעל שולחן אביהם'.
'הלילה' הוא הגלות, שכן יעקב יצא לחרן בחלום הלילה, וגם ירד למצרים "במַראֹת הלילה" (בראשית מ"ו, ב) – אבל נקרא שמו 'ישראל' במעבר יבוק ב'עלות השחר' – וגם בני ישראל יצאו ממצרים בסוף הלילה.
לכאורה, סוגיית הגמרא דורשת רק את הפסוק בירמיהו, שבו שורש 'שאג' מופיע שלוש פעמים, אבל מי שמכיר את דרכי המדרש יודע ומבין, ששלושת הפסוקים ביחד ניצבים לנגד עיניהם של חז"ל – שלושה פסוקי 'שאגה', שהאחרון כבר חוזר על השאגה שלוש פעמים, כי הנוה המקודש כבר חָרֵב בירושלִַם וחוזר ועולה למרום, אל "מעון קדשו". אבל אם נהפוך את הסדר של שלושת הפסוקים, אולי נזכה לשמוע גם את שאגת הישועה:
השאגה בירמיהו נשמעה על חורבן ירושלִַם, ועל כן היא באה "מִמָרוֹם" –
השאגה בעמוס נשמעה על חורבן שומרון –
רק ביואל נשמעה שאגת הצלה וישועה לירושלִַם!
בסוגיית הגמרא יש מחלוקת עקרונית אם "ארבע משמרות הוי הלילה", או "שלוש", אולם חשוב להבין, שארבע משמרות פירושן שלושה חילופי משמרות, ופסוקי הישועה של גדעון (שופטים ז', יט-כב; המובאים בקיצור בסוגיה, בדף ג ע"ב) מתארים את הבלבול במחנה מדין בעת חילוף המשמרת, "ראש האַשמֹרֶת התיכונה, אך הָקֵם הֵקימו את השֹמרים, ויתקעו בשופרות ... ויקראו: חרב לה' ולגדעון ... וינס המחנה ...", ועם ישראל זכה לישועה ולשקט ל"ארבעים שנה".
מכל זה ברור, שסוגיית התלמוד רומזת ומחפשת את שאגת ההצלה והישועה מתוך שאגות החורבן, ואת 'חילופי המשמרות' בלילה של הגלות, ברקיע – ובארץ, אלא, שצריך לדעת מתי יעלה השחר כדי לחשב נכון את הזמן של 'חילופי המשמרות', ואיך אפשר לדעת בתוך הלילה של הגלות מתי מתחלפות משמרות? גם אם נתבונן במתרחש בארץ ובעולם, איך נדע האם השאגה הנשמעת היא עדיין קולו של האב הבוכה על בניו, או שמא כבר שומעים אנו את שאגת הישועה לעת חילוף המשמרת האחרונה?
גם לשאלה זו יש כיוון לתשובה בנבואת יואל (פרק ג'):
"בהר ציון ובירושלִַם תהיה פְלֵיטה"
"והיה אחרי כן" – מתאר מעבר חד וחריף אל "יום ה' הגדול והנורא", שיקדם לו שפע נבואי רחב היקף:
...אֶשפּוֹך את רוחי על כל בשר
ונִבְּאוּ בניכם ובנותיכם,
זִקנֵיכם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן,
בַּחוּרֵיכֶם חֶזיֹנוֹת יִראוּ;
וגם על העבדים ועל השפחות...
אֶשפּוֹך את רוחי (ג', א-ב);
מה יבינו כל אלה?
– אל מול "דם ואש ותימרות עשן" (ג', ג) חייבים לברוח לירושלִַם, כי רק שם תהיה "פְלֵיטה" לשרידים "אשר ה' קֹרֵא [בשמם] –
מתי ברחו 'שרידים' ופליטים לירושלִַם?
רק בחורבן שומרון – – – ובימינו!
בימי חזקיהו חרבה שומרון וירושלִַם גדלה והתרחבה מאד, כפי שמעידה 'החומה הרחבה', שנחשפה ברובע היהודי.
בימי בית שני עלו לירושלים מכוח הצהרת כורש, לא כפליטי אסון, ובימי הגלות הארוכה ברחו יהודים מארץ לארץ, ומגלות לגלות, אך לא לירושלים!
ואילו בדורות האחרונים החלה תנועה גדולה של שיבה לציון, עוד בימיו ומכוחו של הגר"א (כעדות תלמידו ר' הלל משקלוב) –
'כמעט בכל יום דיבר אלינו רבינו ברתת והתרגשות, כי "בציון ובירושלִַם תהיה פְלֵיטה", ולא לאַחֵר את המועד – מי ימלל ומי יתאר את גודל דאגתו של רבינו בדברו אלינו הדברים, כאלה וכאלה ברוח קדשו, ובדמעות בעיניו'.
עם אותו הפסוק שלח ה'חפץ חיים' את תלמידו הרב יוסף כהנמן לארץ ישראל (לפני השואה), והוא שהקים את ישיבת פּוֹניבֶז' בבני ברק – הפסוק כתוב על שער הישיבה, שגם מניפה דגל ישראל בכל יום עצמאות, כצוואת מייסדה, הרב כהנמן.
ד"ר שוקי איילון סיפר לי ברעדה, שסבו קרא פסוק זה באוזני אביו, והשליך אותו מחלון הרכבת לאושוויץ – הוא הצליח להינצל, והגיע לירושלים.
בת קול מתוך שאגת הישועה זכיתי לשמוע במו אוזני:
בליל העצמאות ה-19 למדינת ישראל, בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים (המחולקת), שמענו את שאגת נשמתו הפצועה של מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, כשסיפר איך הרגיש בליל 'החלוקה', 'כשנתקיימה בנו אותה הנבואה' מנבואת יואל: "ואת אַרצי חִלֵקוּ" (ד', ב) –
ברור, שפשט הפסוק נאמר על החורבן והגלות, ומשמעו, שחילקו את הארץ ביניהם, אבל מו"ר הרצי"ה שמע 'שאגה' –
הוא צעק מתוך נשמתו – 'ואיפה שְכֶם שלנו? – אנחנו שוכחים את זה? – ואיפה חברון שלנו?... ואיפה יריחו שלנו?...' –
בדיוק אותה שעת לילה החלו הכוחות המצריים לנוע לתוך סיני, ואיש בארץ עוד לא ידע דבר, כולל במערכת הביטחון (שהופתעה למחרת, ביום העצמאות בצהרים), אולם בלילה הבא כבר הוכרז גיוס מילואים חלקי, ופרצה מלחמת 'ששת הימים' –
כעבור 3 שבועות בלבד עמדו כוחות צה"ל בשכם-חברון-יריחו, ועמדו רגלינו "בִּשעָרַיִך ירושלִַם"! בתוך לוחמי הצנחנים (חטיבה 55 גדוד 28) זכיתי גם אני לעמוד על הר הבית בשחרורו, ולחזות בישועת ה'.