סגור
חדשות כיפה

להפטרת "עֲנִיָּה סֹעֲרָה": וְכָל בְּנוֹתַיִךְ לִמּוּדֵי ה'

על רקע פתיחת שערי בית המדרש בדורנו בפני ציבור הנשים, יעל לוין מתייחסת במאמר זה למקורות ייחודיים אחדים הנוגעים לפרסום דברי תורה של נשים

כנס בנות המדרשה

כנס בנות המדרשהצילום: ללא קרדיט

קיימות עדויות מרובות למדי במהלך תולדות עמנו בדבר נשים שלמדו תורה בפועל, ומהן שהגיעו לדרגות גבוהות בלמדנותן וחידשו חידושים. כל זאת חרף הימצאותו של איסור תלמוד תורה לנשים במקורות התלמודיים ובספרות הפסיקה מתקופת הראשונים. בהקשר זה יש לציין כי באורח פרדוקסלי, כמעט ולא הובעה מורת רוח מצד רבנים כלפי נשים שלמדו תורה, ולא מצינו שהשקיפו על לימוד זה כעל מצווה הבאה בעבירה. היפוכו של דבר, מדובר היה לרוב בנשים צדקניות, שפעמים רבות השתייכו למשפחות למדניות נודעות, ולא נותר לחכמים אלא להודות ולברך על המוגמר [ראו יעל לוין, "תשובת הרב יצחק נסים בדבר נשים ותלמוד תורה", אקדמות, יג (תשס"ג), עמ' 33–56; הנ"ל, "'למדני גמרא' – על נשים שביקשו מיוזמתן האישית ללמוד תלמוד", ידע עם, כח-כט (63–64) (תשס"ד), עמ' 112–120].

ידועים אף מקרים של דמויות גברים שפעלו לפרסום יצירה נשית. רבקה בת מאיר טיקטינר (נפטרה בשנת 1605) היא האישה היהודייה הראשונה אשר על פי הידוע לנו הוציאה מתחת ידה חיבור שלם, את ספר המוסר ביידיש לנשים "מנקת רבקה". כמו כן, היא חיברה שיר ביידיש, "שמחת תּורה לִיד" [=שיר לשמחת תורה]. בשער המהדורה הראשונה של "מנקת רבקה" בחר המוציא לאור האנונימי לצרף דברי מבוא ביידיש שבהם הוא פונה לציבור הנשים ומאיץ בהן לקרוא בספר זה, "כי הכרתן את האישה החשובה הרבנית הדרשנית מרת רבקה ז"ל בת הגאון מהר"ר מאיר טיקטינר ז"ל, אשר הגתה את הספר הזה ועשתה ביראת שמים יום ולילה". הוא הביע את התפעלותו מכך שאישה חיברה ספר, בכותבו: "מי שמע או ראה חידוש כזה. האם אירע בזמן כלשהו שאישה מֵרֹאשָׁהּ חיברה דבר-מה, ועוד עם פסוקים ומדרשים". על כן הדפיס חיבור זה כדי שכל אישה תוכל לרוכשו ולקרוא בו. לדבריו, הספר נקרא "מנקת רבקה" לזכרה של המחברת ולכבודן של כל הנשים, שכן גם אישה מסוגלת לחבר דברי מוסר ופשטים טובים, לא פחות טוב מאנשים רבים. לקראת סיום הביע המוציא לאור את התקווה כי בזכות זה יזכו לגאולת המשיח, שיביא שוב להשראת השכינה על ישראל [ראו יעל לוין, שמחת תּורה לִיד לרבקה טיקטינר, ירושלים תשס"ה; ימימה חובב, "'אישה צדקת מגדלת איש צדיק' – רבקה בת מאיר טיקטינר וספרהּ 'מינקת רבקה'", מסכת, יד (תשע"ט), עמ' 99–134)].

שיריה וכתביה של המשוררת הלמדנית הנודעת מאיטליה רחל מורפורגו (1790–1871), היונקים יניקה עמוקה ושורשית מלימודה, התפרסמו ביוזמתו של בן דודה, החוקר שמואל דוד לוצאטו (1800–1865). רחל נהגה לשלוח אליו את כתביה, והוא שהעבירם לעורך כתב העת "כוכבי יצחק", אשר בו נדפסו. מורפורגו עצמה היא דוגמה לאישה למדנית אשר גם אם פרסמה דברי תורה וחכמה, ביטאה בכתביה פעמים רבות עמדה אפולוגטית על עצם עיסוקה בתורה ובכתיבה (ראו עוגב רחל, בעריכת יצחק חיים קסטיליוני, קראקא תר"ן; טובה כהן, עוגב נאלם, ירושלים תשע"ו, והמחקרים הרשומים שם).

מעניין שישנם למדנים בתורה שלא נמנעו מלציין את ההשפעה החיובית של למדנותן של נשים עליהם אשר הפרתה את לימודם שלהם. פרחה (פלורא) ששון לבית גבאי (1856–1936) הייתה למדנית נודעת בדורה, בעלת ידיעות נרחבות בתלמוד, והיא נשאה ונתנה בדברי תורה עם גדולי הדור. כך בין היתר, היא התכתבה עם הרב יוסף חיים מבגדאד (1834–1909), "הבן איש חי", שאליה התייחס כרבנית מופלגת בתורה וביראה. פרחה ששון נהגה לרשום הערות בשולי העמודים של ספרים שבהם למדה. בשנת 1924 הוזמנה לשאת את הנאום השנתי בבית המדרש האורתודוכסי לרבנים בלונדון Jews' College, מתוקף היבחרותה ליושבת ראש האסיפה השנתית. והנה, בשנת 1942 פרסם חוקר היהדות הנודע הרב ד"ר בנימין מנשה לוין (1879–1944) את "אוצר חלוף מנהגים: בין בני בבל ובין בני ארץ ישראל". במבוא לספר הוא מציין כי שיג ושיח שקיים עם פלורא בעניין שני ימי ראש השנה הוא שֶׁדִּרְבְּנוֹ וֶהֱבִיאוֹ לפרסום חיבור זה (בנימין מנשה לוין, אוצר חלוף מנהגים: בין בני ארץ ישראל ובין בני בבל, ירושלים תש"ב, הקדמה קצרה, בלא עימוד) [על דמות זו ראו בין היתר יעל לוין, "פרחה (פלורא) ששון", דף לתרבות יהודית 275 (חשון התשס"ח), יהודים ויהדות בהודו – עבר והווה, עמ' 20–21; הנ"ל, "נְשׁוֹרֵר שִׁיר לִכְבוֹד נָשִׁים לוֹמְדוֹת תּוֹרָה: שיר על נשים למדניות ומקורותיו", מבוע, נ (תשס"ט), עמ' 78–92].

לעומת זאת, יש שהביעו גישה המתנגדת להפצת דברי תורה של נשים. השקפה מעין זו מוזכרת משמו של החת"ם סופר, בידי תלמידו הרב חזקיה פייבל פלויט (1818–1894). דעה זו נכללת בקטע מתוך דרשה למזמור "אשת חיל" (משלי לא, י-לא) שנישאה בשנת תרל"ב (1872) כהספד לאישה שתמכה בישיבה במהלך עשרים השנים שקדמו לפטירתה (ליקוטי חבר בן חיים, חלק שני, מונקאטש תרל"ט, "מילין זעירין בהספידא", צב ע"א–ע"ד). אשת החיל משתבחת בין היתר על היותה בקיאה בתורה שבכתב – שכן נאסר על אישה ללמוד תורה שבעל פה, בהתאם לדעתם של חכמים מתקופת הראשונים. אולם מחמת ענוותנותה היא מנועה מלחלוק עם אחרים את חידושי התורה אשר אפשר ומצויים באמתחתה ולהפיצם ברבים, ואין היא יכולה לְזַכּוֹתָם ולהנותם בהם, אלא היא נאלצת לכבוש אותם בינה לבינה. כלשונו של הרב חזקיה פייבל פלויט, "ואמר 'פיה פתחה בחכמה' (משלי לא, כו) שהיא בתורה שבכתב כא'[חד] היודעי'[ם] ואמנם מענותנותה רק 'תורת חסד על לשונה'" (ליקוטי חבר בן חיים, שם, צב ע"ג–ע"ד).

על פי הנזכר בדרשה זו אשת החיל אף משמשת מושא חיקוי ליתר הנשים, וחידושי תורה אשר אפשר שחידשה היא – וכן יתר הנשים האוחזות וההולכות בדרכה – סופם לפי גישה זו שלא ישתמרו לדורות וישתכחו מקרב ישראל. עם זאת, חשוב להזכיר כי החת"ם סופר גילה התנגדות כללית להדפסת חיבוריו, וייתכן גם שצריך להבין את גישתו על יסוד השקפתו הכללית והרחבה יותר.

אפשר רק לשער כמה חידושי תורה של נשים ירדו לתהום הנשייה במהלך תולדות עמנו מחמת שלא נמצא לנחוץ, לא מצד גברים ולא מצד נשים עצמן, לְשַׁמֵּר דברי תורה של נשים, וכן מחמת גישה מעין זו שהוזכרה. ואגב אורחא מעניין לציין כי הרב חזקיה פייבל פלויט עצמו לא נמנע מלהעמיד זכר לאמו בכותר של סדרת ספריו בת י"א הכרכים "ליקוטי חבר בן חיים". כך המילה "חבר" היא, כפי שציין, ראשי תיבות של "חזקיה בן רבקה", ו"בן חיים" קשור לשמו של אביו (ליקוטי חבר בן חיים, חלק ראשון, פרעסבורג תשל"ח, הקדמה, עמ' 7).

בהקשר זה חשוב אף להפנות לדבריו של ש"י עגנון במסתו "חכמת נשים" שנתחברה במלאות יובל לגב' שושנה פרסיץ, אשר צוין בכסליו תש"ג (נובמבר 1942). במסתו זו מביע עגנון נחמה פורתא על שאמנם נשתמרו דברי הלכה שונים מפי נשים, אולם בה במידה הוא מבטא את התפיסה כי על הנשים עצמן רובצת במידה ידועה הָאָשְׁמָה על אשר לא עלה בידי אישה כלשהי להוציא מתחת ידה חיבור הלכתי שלם [ש"י עגנון, "חכמת נשים", מעצמי אל עצמי, ירושלים ותל-אביב תשל"ו, עמ' 294–298. על מסתו זו של עגנון בהקשר לדיוננו, ראו עוד יעל לוין, "נשים אורתודוקסיות בזמננו כמחברות תפילות לכלל ישראל", להיות אישה יהודייה, 2 (תשס"ג), עמ' 413–432].

בזיקה לדברי עגנון אפשר וראוי להזכיר כי מצויות באמתחתנו עדויות ייחודיות אחדות בדבר נשים אשר פנו מיוזמתן האישית והעצמית לדמות גברית וביקשו כי ילַמדו אותן תלמוד, ובהקשר זה הגיענו סיפור מופלא על אישה שכתבה פירוש על "מנחת חינוך", בזיכרונותיו של הרב מיכל זלמן שורקין על אביו, הרב יעקב משה שורקין (ראו בהרחבה המאמר פרי עטי, למדני גמרא). הרב יעקב משה שורקין למד כחמש עשרה שנים בישיבתו של ה"חפץ חיים" בראדין, מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד להסתלקותו של ה"חפץ חיים", ולאחר הגירתו לארצות הברית לימד שנים רבות ב"מתיבתא ישיבה רבנו חיים ברלין" בניו יורק.

הרב מיכל זלמן שורקין מגולל כי באחד הערבים שב מהישיבה, ושמע את אחותו הגדולה אומרת לאביהם שנפשה חשקה כי ילמדה דף גמרא. אולם האב הוציא מכיסו שטר כסף, והעניקו לבתו על מנת שתרכוש לעצמה שמלה. לאחר צאתה את הבית התבררו הנסיבות שניצבו מאחורי המעשה. בהיותו בראדין נגזרה על הרב יעקב משה שורקין גזירת גיוס לצבא הרוסי, והוא סבב ממקום למקום כדי לגייס כספים לשחד את הפקיד הצבאי ולזכות בפטור. בעיר קטנה פגש ברב זקן מופלג וגאון בתורה. במהלך המשא ומתן ההלכתי ביניהם הוציא הרב כתב יד של חיבור רב היקף על כל "מנחת חינוך", והראה לו את הנאמר בו. הרב הסביר כי כשבא למקום זה לא היה לו עם מי ללמוד תורה, ונהג ללמוד יומם ולילה עם בתו היחידה ברוכת הכישרונות. אולם מחמת שיעור למדנותה, שעלתה על זו של בחורי הישיבה, לא הצליחה להינשא, דבר שהסב עוגמת נפש מרובה לאביה. יש להעיר כי מן המסופר על דמות למדנית מופלגת זו עולה כי לא עוררו בעיה בנוגע ללימוד גופו, אלא קישרו זאת לעובדה שזה שימש לה לרועץ בְּבוֹאָהּ להינשא. יש לציין כי גם חיבורה זה לא נדפס.

ראוי להזכיר כי יש שהשקיפו על למדנותה של אישה בתורה כדבר שהקנה לה מעלה ויתרון. מתוך שאלה שהופנתה לרב צדקה חוצין (1699–1773) אנו שומעים כי חתן שהיה צריך לבחור בין שתי אחיות, ביכר להינשא לבת "היודעת ללמוד תורה" (ראו לוין, תשובת הרב נסים).

בזמננו נפתחו שערי בית המדרש בפני נשים וכן ההתפתחויות הטכנולוגיות בדורנו שינו את פני הדברים בכל הקשור ללמדנותן של נשים ולאפשרויות של שימור דברי תורתן. האידנא כל הרוצה ללמוד תבוא וְתִלְמַד (ראו קידושין סו ע"א) והמבקשת לבוא וליטול כתר תורה, תבוא ותיטול (ראו אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, נוסחא א, פרק מא, עמ' 130; מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, מהדורת אפשטיין-מלמד, יט, ב, עמ' 137).

וכבר כתב רבנו מנחם המאירי בפירושו "בית הבחירה": "שהתורה מוכנת לכל אדם ובלבד שיטרח בתלמודה הרבה. דרך הערה אמרו 'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' (נדרים פא ע"א), שנאמר 'יזל מים מדליו' (במדבר כד, ז) אל תקרי 'מדליו' אלא 'מדליו' ר"ל מדלים ועניים שבהם. ובמקום אחר אמרו 'הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה'" (סנהדרין צו ע"א) (רבנו מנחם המאירי, בית הבחירה על מסכת נדרים, מהדורת ליס, עמ' רפג). עד השנים האחרונות נכללו מרבית הנשים בקטגוריה של "בנות עניות רוח", ואילו עתה דברי תורה נזכרים על לשונן ונכתבים בקולמוסן, וחידושי תורה יוצאים מתחת ידיהן מרשות היחיד לרשות הרבים.

בואו לבחור את אנשי השנה שלכם
12.09.2019

1. נשים יקרות , בניחו ליומרה התלמודית . זב כבר "תפוח" שנאכל . תפארתכן בתורה החדשה והמשלימה והמזרזת את הגאולה : "תורת החסד" (משה אהרון עו"ד)

בס"ד
 הכל שואף לתיקונו בסגירת המעגל.
 מה האישה היא שהטילה אותנו למסע החתחתים של עץ הדעת טוב ורע. 
דגש על הרע.
כך היא האישה אשר תסיים ותסגור את המעגל  .
ודווקא בעץ הדעת -טוב. 
תפארתה של האישה לא תהיה בחרישת בתלמים חרושים. 
אלא חלקה בחידושה שלה בהוספת תורתה המשלימה כתורת חסד על לשונה.
והממתינה  לפתחון פיה......
  . תורת חסד שלמה בהקיף  אדיר שאינו נופל מהתלמוד .
 והיא אותה התורה מחכה לדברי ומוצא פיהן של הנשים
..... לשכלל את החסד לשיא תפארתו ובהבאת הגאולה השלמה .
 בזכות נשים צדקניות נגאל.... 
בזכות אותן הנשים שייכתבו עבורינו סוף סוף  
את ה"תנ"ך של הצדקה".

דווח על תגובה לא ראויה
13.09.2019

2. אפשר להיכשל במצווה השלילית "והתעלמת" גם ביחס לדברי תורה ואולי ביתר שאת (משה אהרון עו"ד)

בס"ד.
יש וגם דברי תורה המוטלים כאבן שאין לה הופכין בטורף כל מאמר ומאמר .
גם הם בבחינת "משא כבד" שאין מי אשר יניד עפעף להרימו ולפשפש בו .
שמא ניתן לזקק ממנו בכל זאת, גם אמת מועילה לתיקונו של עולם .......
. קראו בבלוג האישי על השלכותיה של המצווה השלילית
של : והתעלמת.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נפתלי בנט צילום: הדס פרוש, פלאש 90

בנט מאיים: "תכנית טראמפ - הסוף להתיישבות"

קרא עוד