סגור

מה הקשר בין בידוד ומסכת עירובין?

חשבתם שמסכת עירובין לא רלוונטית לימינו? באה הקורונה ולימדה אותנו כמה גבולות הם המציאות העכשוית שלנו

חמוטל שובל
ו בכסלו התשפא
,
22 בנובמבר, 2020 10:14
גן סגור

גן סגורצילום: shutterstock

חברה שלי שחלתה בקורונה, ספרה את הימים עד השחרור.

כשיצאו, היא והילדים, היא אמרה: "בחיים לא חלמתי לעבור את סף הדלת, לצאת למרחב של 100 מטר שלמים מחוץ לבית".

לפני שפתחתי את מסכת עירובין, תהיתי איך היא בכלל רלוונטית לחיים שלי פה, בישראל, תשפ"א. אנחנו רגילים למציאות ארץ ישראלית שבה יש לנו עירוב ואנחנו לא מתעסקים מדי שבת באיסור טלטול, כמו בשבתות בחו"ל. אנחנו לא מדגישים את הגבולות בין הבית והחוץ בשבת, כי פתרונות הלכתיים ייתרו את העיסוק בזה.

ואז באה הקורונה, ופתאום גבולות הבית אל מול החוץ הפכו לדבר הכי מוחשי שיש. כולנו, כל הזמן, התעסקנו במדידת 100 מטר מחוץ לבית. אחד השירים שהתנגן ברדיו בלי הפסקה היה "ילדי המרפסות", הוא עסק במציאות בה הכי רחוק שהולכים הוא אל המרפסת.

מסכת עירובין הפכה להיות הדבר הכי רלוונטי שיש: איפה נגמר הבית, ואיפה מתחיל החוץ? האם יש איזורי ביניים? מה קורה אם הספר שאני קוראת בו, מתגלגל אל מחוץ לתחום האישי והפרטי שלי? האם אתפתה לצאת אחריו "מן הבידוד"?

ויש עוד רעיון מעניין בהקבלה בין המחלה ואתגרי המסכת: איך נראית השבת שלנו? האם השבת דורשת התכנסות משפחתית פנימה? האם השבת דורשת מאיתנו להביט פנימה, אל המשפחה, להתמקד במה שיש בתוך ארבעת קירותינו, או שאפשר להרחיב את המבט החוצה, אל השכנים שגרים באותה המבואה – קפסולה, בלשון המודרנית? השבתות הגרעיניות שנכפו עלינו, שינו לרבים את השגרה החברתית שלהם.

מורי ורבי, הרב שוקי רייך, טוען שזה אולי ההבדל העמוק בין שבת, שבה אנחנו נדרשים להסתובב ולטלטל פחות, ובין החגים, שהינם חברתיים יותר באופיים ובהם אפשר לצאת, לטלטל, לבשל ולארח בלי מגבלות. חז"ל, בסופו של דבר, אפשרו את בניית העירוב הסמלי שנותן לנו בימים כתיקונם להסתובב ברחבי העיר שלנו, עם כל תושביה.

אחד הויכוחים המרתקים בין בית הלל ובית שמאי הוא על אופיה של השבת: האם מותר לשדך זוגות בשבת? ללמד את הילדים לקרוא? לפגוש חברים ולנחם אבלים? בית הלל מתירים ובית שמאי אוסרים. האחרונים סוברים כי השבת דורשת התכנסות פנימה, עם הרבה לימוד, וללא הווי חברתי. בית הלל מבינים שיש הרבה פנים לשבת, ובתוכם גם הצורך החברתי, והרצון לצאת מן הבית.

במהלך חודשי המגפה נכפה עלינו הצורך ללמוד להתכנס עם המשפחה הגרעינית, לצאת הרבה פחות, להביט פנימה. פתאום העיסוק התלמודי האובססיבי בפנים לעומת חוץ, נראה מקביל להדהים למציאות המגפתית שפקדה אותנו. העיסוק בגבולות, בבתים ובחצרות הפך לשגרת יומנו.

מסכת עירובין הפכה לשגרת יומי הן בין דפיה המאתגרים, והן בעולם החיצון, שמתמודד כבר כמעט שנה עם מגפה.

ואם בסמליות עסקינן, מסכת עירובין הסתיימה והלוואי שעד שנסיים את מסכת פסחים, הבאה עלינו לטובה (ואולי הרבה קודם), תיעלם המגפה, ונוכל לחגוג את ליל הסדר בחמולות, ונחדש ימינו כקדם. 

 

 

חמוטל שובל בעלת ולוג על הדף היומי באתר 'הדרן', והיא עמיתה במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

השרה ינקלביץ' צילום: שלומי כהן

בלאגן בכחול לבן: זמיר וינקלביץ' בעימות חזיתי

קרא עוד