"...לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים..." - מה הקשר בין חינוך לשמירת תורה ומצוות לבין חינוך לשמירת טבע? האם נתנו דעתנו למשפט זה, אותו אנחנו אומרים כל יום בתפילת שחרית? אנו מבקשים מהקב"ה, שייתן "בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, את כל דברי תלמוד תורתך...". מה כל אחד מהפעלים במשפט בא לחדש?
לטעמי, את פירוט הפעולות, יש לקרוא בהקבלה:
לשמוע, ללמוד, ללמד
לשמור, לעשות, לקיים
ברצוני להתייחס למכלול הביטויים המופיעים במשפט זה, ולעמוד על הקשר בין חינוך למצוות לבין חינוך לשמירת טבע. כל אחד מהפעלים בשורה הראשונה למעשה הוא תנאי לקיום הפועל שמתחתיו בשורה השנייה. הכיצד?
מה זה לשמור? אלה הפעולות שמהם עלינו להימנע כדי למנוע פגיעה. מה שנקרא "מצוות לא תעשה". בהקשר של שמירת טבע - לא להשליך פסולת בחוץ, לא לקטוף פרחים, לא לפגוע בבעלי חיים ועוד.
מה זה לעשות? אלה הפעולות שאנחנו נדרשים לבצע כדי לשפר את המצב ולקדמו - "מצוות עשה". ולענייננו - "פעולות ממשק", לדוגמא: ניקיון, הכרזה על שמורות טבע, הסדרת שבילים, העתקת צמחי בר מאתרי בנייה לאתרים חלופיים, גרעיני רבייה של בע"ח בסכנת הכחדה, השבה לטבע, ועוד.
מהו התנאי לכך שאדם ישמור, כלומר יימנע מפגיעה? הדבר מאוד פשוט. מספיק שהוא ישמע. כשאומרים לאדם לא - הוא מסוגל לבצע, גם אם אינו מבין. ברור שהאידיאל הוא שאדם יבין מדוע עליו להימנע מפגיעה, אבל גם ילד בן שלוש שאומרים לו לא לזרוק קליפה על הרצפה או לא לקטוף פרח, מסוגל לקבל ולבצע את ההוראה, גם בלי להבין אותה. מכאן שהמטרה היא השמירה (הימנעות מפגיעה), והתנאי להימנעות מפגיעה הוא שמיעת ההוראה. מספיק לשמוע על מנת לשמור.
כדי לעשות, שמיעה כבר לא מספיקה. אי אפשר להגיד לאדם להשתתף בממשק פעיל מבלי שהוא ילמד, ויבין את משמעות העשייה. ליתר דיוק אפשר, אבל זה חסר טעם, חסר תועלת וחסר תכלית. כלומר, אם המטרה היא העשייה, היא חייבת להיות מלווה בלימוד. צריך ללמוד על מנת לעשות.
ומה עם הצמד השלישי? ללמד - לקיים?
כשם שהמטרה בשני הביטויים הקודמים היא לשמור ולעשות, כאן המטרה היא לקיים. לפי ההיגיון שבשני הצמדים הקודמים, לשמוע וללמוד הם האמצעים, ולכן כאן האמצעי הוא ללמד. יש צורך ללמד על מנת לקיים. קביעה זו נשמעת תמוהה: קודם ללמד ואח"כ לקיים?! איפה הדוגמא האישית?!
כדי להבין זאת, צריך להבין את המושג לקיים. ע"פ מילון אבן שושן, "קיים" פירושו "יציב ... קבוע ... מתמיד, אינו כלה לעולם".
בעצם, ההבדל בין עשייה לבין קיום נעוץ בטווח הפעולה. כשאנחנו מבצעים פעולה כלשהי, לעתים ההשפעה של הפעולה שעשינו היא לשעה, ולעתים לשנים. כשאנחנו מדברים על "לקיים", אנחנו מדברים על עשייה לטווח ארוך, לדורות.
בקיום מצוות, אנו שואפים שגם הדורות הבאים ימשיכו את המסורת כשם שאנחנו משתדלים לשמור על מסורת אבותינו, ולכך אנחנו מחנכים. כשם שאנו רואים חשיבות בשמירה על החוקים ועל "הוראות ההפעלה" שהקב"ה נתן לנו, עלינו לראות חשיבות בשמירה על העולם אותו ברא, ולכן לחנך לשמירת טבע ול"קיימות".
המושג "קיימות", הרווח כיום בשיח הסביבתי, מתייחס לשימוש מושכל במשאבי הטבע, תוך התחשבות בצרכים של הדורות הבאים, והוא כולל שמירה על המגוון הביולוגי, שמירה על בתי הגידול, שמירה על משאבי המים, הקרקע, האוויר ועוד, לטובת כלל המערכת האקולוגית, ובתוכה גם האדם.
למעשה, בין שלוש המטרות יש מדרג עולה: השלב הבסיסי הוא שמירה, הימנעות מפגיעה. בשלב מתקדם יותר, אנחנו מסוגלים גם לעשות למען, ואחריו מגיעה הדרגה הגבוהה ביותר, שהיא הפעולה לטווח הארוך - הקיימות. מכאן שגם הדרישות הולכות ונעשות מכבידות יותר - בהתחלה מספיק לשמוע (כדי לשמור); אח"כ צריך גם ללמוד (כדי לעשות), אבל כדי לקיים את המערכת האקולוגית לדורות - התנאי הוא כבר הרבה יותר משמעותי. כדי לקיים צריך ללמד.
אביא דוגמא לשם ההמחשה.
אנחנו מטיילים בשמורת טבע, וכמובן הולכים רק על השביל. אנחנו אומרים לילד בן ה-3 - הולכים רק על השביל, לא זורקים זבל, לא קוטפים פרחים. הוא שומע ומקבל את הכללים, גם אם אינו מבין אותם.
הילד בן ה-10 כבר שואל - בעצם מדוע לא לרדת מהשביל? מה יקרה אם אקטוף רק פרח אחד? כאן כבר אי אפשר לפטור אותו ב"כי זה החוק", וצריך גם להסביר לו מדוע חשוב לשמור על הכללים. אבל גם הסבר מילולי בלבד אינו מספיק. אם אנחנו מעוניינים שהילד יפנים את החוקים וימשיך לשמור עליהם בטווח הארוך, רצוי לבצע פעולה ממשית, כגון איסוף פסולת, השתתפות במבצע הסדרת השביל, זיהוי צמחים ובעלי חיים בעזרת מגדיר ועוד. אבל גם אותו מבצע ניקיון או הסדרת השביל לא יחזיק מעמד, אם נסתפק בפעולה חד פעמית. יש צורך לבצע עוד ועוד פעולות חינוך והסברה, כדי שהמסר יחלחל וימשיך להתקיים גם בטווח הארוך.
החינוך הסביבתי אינו מסתפק בהקניית מידע (שלב ה"ללמוד"), אלא מכוון לקשת רחבה של פעולות, כגון: עידוד תחושת החוויה והפליאה; פיתוח חשיבה מערכתית; טיפוח מודעות, רגישות ואכפתיות כלפי הסביבה; התמודדות עם בעיות סביבתיות, תוך עירוב שיקולים ערכיים מגוונים בתהליך קבלת החלטות; שינוי עמדות כלפי הסביבה; עיצוב התנהגות פרו-סביבתית אחראית, הנשענת על ערכי מוסר הומניסטים ויהודיים, ומכוונת לפעולה.
כדי שנוכל בעוד שנים רבות ללכת בשביל מסודר, בשמורה נקייה, שבה פרחים ממשיכים לפרוח ובעלי חיים ממשיכים לחיות, עלינו להכיר בחשיבותו של החינוך הסביבתי, שעיקרו ללמד על מנת לקיים.
הכותבת הינה בעלת תואר שני בחינוך סביבתי, רכזת קהילה ותכניות חינוך סביבתי במרחב שפלה וחוף, רשות הטבע והגנים.