שלוש שנים חלפו מפטירתו של מו"ר הרב עמיטל זצ"ל, שבהן הרגשנו יום יום כמה הוא חסר.
כמה חסר הרב שהיה דמות נערצת על תלמידיו, ויחד עם זאת טען תמיד שאם תלמידים מחקים את הרב זהו כישלון חינוכי, ולא רצה לגדל 'עמיטלים קטנים'.
כמה חסר הרב שטען שרק לימוד של 'שור שנגח את הפרה' החזיק את עם ישראל כל הדורות, ויחד עם זאת תבע לשים לב כל הזמן לתמורות במציאות ולא לדבוק במשנה חינוכית אחת.
כמה חסר הרב שהתחטא לפני קונו בימים הנוראים כבן וכעבד, בבכי ובתפילה מכל הלב, ויחד עם זאת סירב לקבל הסבר רציונלי על השואה והעדיף להישאר כל חייו עם השאלה מאשר לתת תשובה לא מספקת.
כמה חסר הרב שחינך לסטנדרטים גבוהים של לימוד בכל חלקי התורה, וכל זאת מתוך שמחת חיים, חוש הומור ובעיקר טבעיות ונורמליות.
כמה חסר הרב שתלמידיו באו להתייעץ עמו פעמים רבות, ויחד עם זאת סירב לקחת אחריות על החלטות של אחרים וטען שעל האדם לדעת לקבל אותן בעצמו.
כמה חסר הרב שידע לשדר הערכה עצומה לגדולי ישראל, אך יחד עם זאת לחנך לכך שגם הם יכולים לטעות, ושכל רב הוא קודם כל בן אדם. כמה חסר הרב שדיבר על עבודת ה' מתוך תחושת של מחויבות ולא רק מתוך התחברות, ויחד עם זאת התנגד להכניס כל דילמה מורכבת לתוך מסגרת הלכתית, שכן "לא הכול הלכה".
כמה חסר הרב שהיה אדם, ולא ניסה אף פעם להתכחש לכך.
שלוש שנים, ולא הפסקנו להתגעגע, להתרפק על הזכרונות, ולנסות לחיות לאור משנתו, גם כשכבר אין לנו את הכתפיים הגדולות שלו להישען עליהם.