"אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה' ... לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ; כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה."
כך פותחת פרשת הנדרים שנקראה השבוע בבתי הכנסת, ואף חלק נכבד למדי בתורה מוקדש להדגשה שעל האדם לקיים את מה שהוא מוציא מפיו.
ולכן הופתעתי ממידת הלחץ שהופעל עלי בליל חג השבועות השנה, כאשר ניגש אלי ביציאתנו מבית הכנסת, בן של חבר, בגיל 30, איש ירא שמים, ומבקש ממני להתיר לו נדר.
כרקע, אסביר לקורא בקצרה, שעל מנת להתיר נדרו של אדם, על הנודר להראות למתיר הנדר, שמאז הנדר, התברר דבר לנודר, שלא היה ידוע לו בשעת הנדר; ואילו ידע הנודר בשעת נדרו את המידע החדש שהתברר לו, לא היה נודר.
"מה היה הנדר?" שאלתי מתוך עניין רב, במיוחד כי מעולם לא הזדמן לי להתיר נדר.
"כאשר הייתי בן 20, נדרתי שלעולם לא אוכל אבקת חלב נוכרי". יצוין שהרבה מעדני חלב מכילים אבקה כזאת, הנוצרת מחלב שנחלב על ידי אדם שאינו יהודי, כאשר לא נמצא יהודי בשטח החליבה, אך רוב המקפידים על כשרות אינם נמנעים ממנה, וכן מדיניות הרבנות הראשית להכשיר אותה.
"מעניין שדווקא בליל שבועות אתה מעוניין להתיר את הנדר הזה," חייכתי לו. "אני מבין שכבר הספקת לראות את עוגת הגבינה שאימא שלך הכינה למנה האחרונה הערב." וכדי לעזור לו במזימתו, הוספתי: "תגיד, אילו ידעת אז, לפני 10 שנים, שאתה תפסיד את עוגת הגבינה הזאת, שתוגש הערב, היית נודר?"
"בוודאי!" הוא ענה ביושר. "ידעתי בדיוק איזה תענוגים מורכבים מאבקת חלב נוכרי."
"אז למה אתה רוצה להתיר את נדרך?" שאלתי, כבר מתוך עניין בפן האנושי, ולאחר שזיהיתי שבן חברי מצוי במידה מסוימת של מצוקה.
"שמע," הוא הסביר בכנות מעוררת הערכה, "לפני 10 שנים, הייתי בייניש בשיא ההתלהבות. סברתי שלא ראוי לאכול אבקת חלב נוכרי, ובכל מקרה רציתי להתנזר מפינוקי העולם; אז נדרתי.
היום, אני במקום אחר לגמרי. חיי השגרתיים מלאי חטאים וחסרי רוחניות ראויה. זה נראה לי מגוחך שדווקא על החומרה הזאת אמשיך להקפיד!"
"אז תגיד," חזרתי לנסות לעזור לו, "אילו ידעת אז, בגיל 20, שבעוד 10 שנים אתה תהיה ברמה רוחנית אחרת, הנראית לך פחותה בהרבה מזו שהיית בה בשעת הנדר, היית נודר?"
"בטח!" הוא נדבק ביושרו, "כבר אז ידעתי מה יקרה לי כשאעזוב את ספסל הישיבה. זאת בדיוק הסיבה שנדרתי!"
"אז, על סמך מה אתה מציע שאני אתיר לך את הנדר?" ביקשתי את עזרתו לעזור לו.
"לא יודע," הוא הודה, "אתה מרבני בית הלל, לא? אתם לא מתירים כל דבר?"
לא התרתי לו את נדרו, וככל הידוע לי, הוא הפסיד את עוגת אימו הנכספת באותו ערב. וכך הסברתי לו:
רבני ורבניות בית הלל אינם מרבים להתיר; הם מביאים בחשבון מגוון רחב של שיקולים ותופסים את המציאות במלוא מורכבותה.
כאשר מתלבטים אם ניתן לאפשר להזמין חילוני לארוחת שבת, גם אם ברור שייסע ברכב בשבת כדי להגיע, רבני בית הלל נחרדים על חילול השבת, אך באותו עת גם נבעתים מן האלטרנטיבה של ניתוק החילוני ממשפחתו, או איבוד הזדמנות שייחשף לשורשיו. כאשר בוחשים באותו סיר, לא רק את השבת, אלא גם משפחה, אחדות העם, שיתוף המסורת עם אדם שלא זכה לחוות אותה, אהבת רעים ועוד, תתכן דחיית השבת, בכאב רב, לטובת ערכים ומטרות אחרים, שצירופם יחד יוצר צורך אפילו יותר גדול מהימנעות מחילול השבת, הנחוץ כדי להגשים את אותם ערכים.
לעומת זאת, אם בא אלי בחור, חביב ככל שיהיה, עם בקשה להתיר לו להכניס עוגת גבינה לפיו, תוך התעלמות מרצינות החובה שישמר על כל דבר היוצא מפיו, וללא כל רווח ערכי, מוסרי או רוחני, לשם מה להתיר לו?
אני אינני פשרן, הסברתי לו. אני דווקא מאוד קנאי, אבל לערכים רבים, ובבת אחת. אני קנאי לא רק לשבת ולכשרות, אלא גם לכבוד האדם, לאהבת הרע, לערבות הדדית, לחמלה על החלש, לעשיית צדק ועוד הרבה. כאשר השבת או הלכות כשרות מתנגשים בערכים נשגבים אחרים, אכן בהיסוס, בזהירות ואף בכאב, הם עשויים להידחות.
אבל אם הם עומדים בפני עצמם ללא כל התנגשות עם ערך אחר, שוב אני קנאי עליהם!
"רק סוסים הולכים באמצע הרחוב," היה אומר רבי מנחם מנדל מקוצק, "בני אדם הולכים בקצוות."
יתכן שהמסתכל מן החוץ רואה אותך באמצע הדרך, אבל זה מתוך מתח שבין קצוות מתחרים; לא מפני הנוחות.
יותר מאוחר בליל שבועות, בהפסקה מן הלימודים, הלכתי לבקר את חברי בביתו - הרי אני לא נדרתי לא לאכול אבקת חלב נוכרי.
הכותב הינו חבר בארגון רבני בית הלל