קיומם של מופתים וכוחות על טבעיים במשנת הרב קוק

האם ישנו על טבעי? האם ישנם שדים ורוחות? האם אדם יכול לעשות מופתים מחוץ לסדר הטבע הרגיל? מצד אחד אדם דתי לכאורה אמור להאמין בקיומו של העל טבעי. כשם שישנה נשמה על טבעית, כך יתכן שישנם רוחות ושדים, ניסים ומופתים. מצד שני אנו חיים בעולם מערבי ורציונאלי שלא מאמין בדברים האלו, לכן אנו חשים רתיעה מסויימת מלקבלם.

ננסה להציג את גישת הרב קוק לנושא זה: הרב קוק מחדש שהמציאות הטבעית היא מספיק שלמה ורחבה כדי לכלול בתוכה את ההשגחה האלוקית, ללא צורך בניסים, מופתים וחריגה מן הטבע. דבר זה דורש העמקה מסויימת במבנה המציאות לפי הרב קוק ובירור יסודות התפיסה הרוחנית שלו.

לפי הרב קוק משמעות האמונה באלוקים איננה שישנו עולם וישנה אלוקות נפרדת ממנו אשר מוחלת לחטאיו ויש להעריץ אותה, אלא תפיסה מורכבת יותר, שעולם מכיל בתוכו, בתוך חוקיו ותהליכי הטבע שלו, את השאיפה להיות יותר ויותר אלוקי. היחס שלנו לאלוקים איננו ביטול לישות עליונה, אלא חזון של שלמות אדירה שהמציאות כולה שואפת להתקרב אליה, בלי להגדיר מהי והיכן היא נמצאת.

העובדה שהאלוקים איננו פועל כישות חיצונית למציאות אלא מתוך המציאות, משפיעה על כל ההבנה שלנו את ההשגחה האלוקית: אדם שתופס את האלוקות מחוץ למציאות, חושב שישנו טבע שגרתי ואפל ואנו מתפללים שאלוקים יפרוץ אותו וישנה את סדריו לטובתנו. לעומת זאת אדם שמבין שהאלוקות פועלת מתוך המציאות, מבין שההשגחה האלוקית פועלת דרך מבנה העולם וחוקיו ולא מצפה לשינוי חוקי הטבע.

כלומר, אלוקים יצר את הטבע וחוקיו מלכתחילה באופן שבו המציאות הולכת ומתקרבת לשלמות האלוקית, הולכת ומשתכללת, הולכת ופורצת את גבולותיה. הן במישור החומרי, הבריאה הולכת ומפתחת מתוכה דומם, צומח, בעלי חיים ואנושות משוכללים יותר ויותר והן ברובד הרוחני, הרעיונות והחברה הולכים ומתפתחים ומשכללית את תודעתם הרוחנית. לכן ההשגחה האלוקית אינה צריכה לפרוץ את הטבע וחוקיו, אלא הטבע עצמו פועל באופן שהולך ומתקדם. ה' פועל כך שהמציאות "משגיחה" על עצמה בעצם טבעה והקישור שלנו לאלוקים איננו צריך לפרוץ מעבר לטבע, אלא להעמיק במבנה הטבע עצמו שמכיל בתוכו את ההשגחה האלוקית[1].

היהדות איננה מנסה לברוח מן המציאות החומרית והטבעית אלא להעמיק בה ולראות את משמעותה ואת המגמות העמוקות שזורמות בה, מגמות של מוסר, יושר, אחדותיות והרמוניה שהולכים ומתגברים בתוך הטבע עצמו, לאט לאט, לאורך אלפי ומליוני שנים. בראיה כזו אדם שעוברת עליו צרה מבין שאין מדובר פה בכך שה' כועס עליו כשליט שעומד מחוץ למציאות ומביט בו, אלא שעצם המציאות בנויה בצורה כזו שמי שלא מתאים להרמוניה והסדר האלוקי נפגע ונענש, לא בגלל שיש עליו גזירה שרירותית מחוץ לסדר הטבעי, אלא כיון שהכיוון של המציאות הוא האחדות וההרמוניה ואילו החוטא שפעל באופן לא הרמוני שמנוגד לכיוון המציאות וממילא הוא סופג מחיר.

לסיכום[2]: ההשגחה הפרטית על האדם היא מדוייקת לחלוטין, אין תזוזה קטנה ביותר שנעלמת מן הידיעה וההשגחה האלוקית, אבל ההשגחה הזו פועלת אך ורקדרך ההשגחה הכללית, דרך חוקי המציאות והטבע שבנויים כך שמי שהולך נגדם נענש ומי שמתאים להם מקבל שכר. למה הדבר דומה? לתא בגוף האדם, אם התא מתנוון הגוף פולט אותו מתוכו, אבל אין זו החלטה שרירותית בתור עונש לאותו תא, אלא תוצאה מכך שהתא איננו מתאים יותר להרמוניה ולסדר של מבנה הגוף הבריא.

אדם שמתיימר לומר שהוא חורג מן הטבע פועל בעצם נגד הרצון האלוקי, ה' רוצה לנהל את המציאות דרך הטבע, אמנם התהליכים של הטבע הם יותר ארוכים ויותר מעורפלים לידיעת האדם, אבל זה האופן שבו ה' משגיח על עולמו ולכן איננו רוצים לפרוץ את הטבע או לצפות לנס, אנו רוצים להיטיב את המציאות ולשכלל אותה ומאמינים שהטבע כולו הוא בעל מגמה חיובית. לכן אם נלך בדרך ההרמונית והאחדותית של הטבע נקבל מן המציאות עצמה שכר, שהוא עצם הקרבה לשלמות האלוקית ואם נפעל באופן המנוגד להרמונית המציאות נקבל מן המציאות עצמה עונש, על ידי עיקוב הקרבה הזו.

כמובן שישנם מצבים נדירים שבהם הצורך של המציאות להתקדם ולהתעלות דחוף כל כך, שנוצרת מעין "מוטציה", מעין שינוי מהיר ופתאומי, שנראה לנו כנס החורג מהחוקים, על אף שבעצם אלו אותם חוקים שבאים לידי ביטוי באופן חריג ומזורז. כך ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני היה העולם במשבר עצום שנזקק לקפיצה אדירה של יצירת עם ישראל באופן פתאומי ומהפכני ולכן התחולל שינוי אדיר בהתנהגותו הרגילה, אבל אלו הם מאורעות יוצאי דופן שאינם הצורה שבה אנו אמורים לנהוג ולצפות לה. אנו רוצים דווקא בשכלול האיטי והסבלני של הטבע הרגיל, דרך חוקיו והאקראיות הרוחשת בו. דווקא מתוך אותה אקראיות אנו רואים את הסדר וההרמוניה, דווקא מתוך האי סדר אנו מאמינים שישנו סדר נסתר שפועל בתוך תוכו ומוביל אותו. אדם שמצפה לנס הוא קטן אמונה, שכן הוא חושב שהאי סדר של המציאות הוא מוחלט ורק אלוקים במרום יכול להצילו, אדם שפועל דרך הטבע ואיננו רוצה נס, הוא המאמין הגדול שמביט על הערפל הטבעי ורואה בו את אלוקים, אדם שמביט על אקראיות הטבע וההיסטוריה ומבחין במגע אצבעותיה של ההרמוניה והסדר הכללי המתקדם, בתוך החוקים הטבעיים והאקראיים לכאורה[3].

לתפיסה זו ישנה משמעות רבה בכל עבודת ה' של האדם, ניקח לדוגמא את נושא התפילה: כאשר אדם מתפלל הוא לכאורה מצפה לנס, אך האמת היא שהתפילה כציפיה לנס היא ראיה פשטנית של התפילה, הראיה העמוקה יותר אותה מבסס הרב קוק[4], היא שהבקשה לשינוי המציאות איננה כלל מטרת התפילה, אלא שהבקשה היא אמצעי לכך שהאדם עצמו ישתנה. בעצם תפילה מזוככת לחלוטין צריכה להיות תפילה שה' יעשה את רצונו בלבד. אלא שדרך בקשת הצרכים שלנו אנו זוכרים ומגבירים את הקשר בנינו לבין הרצון האלוקי השורה בעולם, אנו רואים את הבקשות הפרטיות שלנו לא באופן מצומצם ואגואיסטי, אלא דרך הפריזמה של הרצון האלוקי הכללי, דרך השאיפה הכללית לאחדות היקום כולו, וכך אנו מזככים את האגו והנפש הפרטית והופכים להיות אנשים רחבים ואלוקיים יותר. ממילא, כיון שמצבנו הרוחני התעלה, גם המציאות מגיבה לכך ותפילתינו נענית.

התפילה אכן פועלת, אך לא דרך החלטה אלוקית לפריצת הטבע, אלא דרך כך שהאדם הופך להיות מתאים יותר אל האחדותיות וההרמוניה העולמית וההתאמה זו גורמת למציאות להגיב באופן יותר חיובי והרמוני גם עם פרטיותו ומילוי בקשותיו. אדם שיתפלל ללא שינוי של מצבו הרוחני לא עשה דבר וחצי דבר, התפילה איננה מילות קסם שיש לומר אותם כדי להענות. באותו אופן כל משמעות המצוות היא לגרום לאדם לאיזו התרוממות רוחנית ואדם שיניח תפילין ללא התרוממות רוחנית כלשהי (גם הקטנה ביותר) לא באמת מושפע מן המצווה. גם ההשפעה של תפילת האדם על חבירו נגרמת מכך שהתפילה מעוררת שינוי רוחני אצל החבר ועל ידי כך מצבו משתנה. אנו רואים שישנה השפעה הדדית נסתרת וגלויה בין כל בני האדם, לכן התעלות של אדם אחד משפיעה על התעלות כל החברה שסביבו. כאשר צדיק מתפלל על אדם אחר, החברה כולה וגם אותו אדם משתנים לטובה,הם יותר מתאימים למבנה המציאות ומקבלים ממנה שפע גדול יותר.

אדם מדוכא כמעט תמיד יבחין בתסמינים שונים בגופו, כגון כאבי ראש או חולשה כללית, אנו רואים שישנה התאמה בין המצב הרוחני של האדם למצב הגשמי של המציאות, באותו אופין ישנה התאמה וקשר בין המצב הרוחני של האנושות לבין מצב מציאות כולה. היכולת לשפר את המציאות מבחינה רוחנית איננה נס, כשם שאדם הבונה בית ושותל גינה איננו עושה נס אלא מתקן ומשכלל את המציאות הקיימת, כך גם אדם שעובד על מידותיו דרך תפילה וברכות, מתקן ומשכלל את נפשו הפרטית וממילא מחולל התאמה רבה יותר בינו לבין מבנה המציאות, לא דרך פריצת הטבע, אלא דווקא דרך התאמה פנימית למבנה היסודי הטבעי של העולם.

ההבנה שישנו מבנה וסדר רוחני שמתאים למבנה המציאות, שישנה השפעה בין המצב המוסרי והרוחני של האדם לאופן שבו המציאות מגיבה אליו, היא המפתח להבין ביטויים רבים בחז"ל, שנראים על טבעיים במבט ראשון:

הרב קוק מסביר[5] שקיומם של שדים ורוחות המופיע בגמרא, איננו של ישות על טבעית עם זנב וקלשון, אלא ביטוי ומשל לתודעות שליליות אשר פועלות במציאות. ניתן להביט על התודעה בתור הברקה שכלית פעוטה או השראה אקראית, אך השקפת חז"ל רואה בתהליכים רוחניים ובמגמות חברתיות דבר בעל סדר ומבנה, שהולך ומחולל בעולם שינויים רבים. ישנם תודעות של מוסר וצדק אשר חוללו בעולם מהפכות חברתיות חיוביות, הקימו והחריבו משטרים ויצרו מדינות. כמו כן ישנם תודעות שליליות שגם להם מבנה מסויים ותהליכי פעולה מסויימים אשר גורמים נזק ופירוד למציאות. תודעות אלו הם הדבר שלו קוראים חז"ל בשם שדים ורוחות, שפועלים במציאות ושואפים לפירודה והחרבתה ואילו תודעות חיוביות והרמוניות הם המלאכים שגורמים לשיפור המציאות ותיקונה.

לדוגמא, הגמרא מדברים פעמים רבות על שד של "זוגות" אשר מזיק לאדם אם הוא עושה דברים באופן זוגי, בגלל שד זה אומרת הגמרא לא לאכול או לשתות דברים בזוג אלא בשלישיות או חמישיות וכו'. הרב קוק מסביר שרעיון הזוגות איננו שד בעל זנב, אלא משל לתודעה של פירוד אשר רואה במציאות מאבק בין כוחות הטוב והרע, כאילו שיש לרע קיום עצמאי המסוגל באמת להילחם בטוב. עניין הזוגות מבטא את הראיה המפורדת שמחלקת את הטוב והרע זה מזה. פירוד זה עלול להתעורר באדם כאשר הוא עושה דברים בזוגות ולכן יש להימנע מכך, כיום איננו חושבים באופן כזה ולכן פוסקים רבים אומרים שאין לחשוש לזוגות בימינו[6].

הרב קוק מסביר שעין הרע היא ביסודה תופעה של לחץ חברתי, אדם שאיננו נאמן לעצמו ופועל לפי רצון החברה ושאיפותיה מושפע מעין הרע. לכן כאשר אדם חושף את הצלחתו לחברה הוא גורם לשיעבוד רצונותיו לרצונות החברה, וכאשר הוא מביט על הצלחת הזולת הוא משפיע עליו מרצונותיו ושיפוטו[7]. כדי שנהפוך לחברה יותר אותנטית שנאמנה לעצמה, עלינו להימנע מלהביט על הזולת ולשפוט אותו וכן להצניע את הצלחתנו כדי לא להיות מושפעים מדעת החברה עליה.

היכולת לפתור חלומות מוסברת על ידי הרב קוק[8] בכך שגם החלום הוא תופעה רוחנית שמהווה חלק מן המציאות, כשם שכל המציאות בנויה לפי סדר ומגמה מסויימת, כך גם ההופעות הרוחניות הן בעלות סדר מסויים. אדם שחולם חלום מושפע מאין ספור מגמות רוחניות, חברתיות ופסיכולוגיות שקיימות במציאות, בתוכם יש דברי שקר אך גם דברים בעלי תוכן אמיתי. מצד שני אדם שפותר חלומות לא רק מבין את ההשפעה הרוחנית, אלא גם משפיע על האדם החולם לקבל את פירושו, ישנה השפעה פסיכולוגית של פותר החלום על החולם, בדומה להיפנוזה, שמשפיעה על החולם לקבל את פירוש החלום ולנהוג לפיו. לכן יתכן שהפיתרון של החלום קשור גם לאופן שבו יפתרו אותו.

במסכת ברכות מופיע סיפור שבו אדם מוצא רמז לחטאיו באות שנמחקה מן התפילין שלו. הרב קוק מסביר[9] שיתכן שישנה השפעה של מעשי האדם על חפציו, אך היא לא באופן של קוסמות על טבעית, אלא כתוצאה מכך שכל מעשה בעולם הוא חלק מאין ספור השפעות רוחניות וחומריות שפועלות עליו. כשם שאדם שאומר מילה מבטא בכך את המחשבה שעומדת במוחו, כך אדם שעושה פעולה מסויימת של כתיבה או יצירה, מבטא בכך את אישיותו ומצבו הרוחני. כאשר נכתבות התפילין או כאשר מתרחש מצב מסויים, הוא קשור לאופן הרוחני של האדם הפועל, ויתכן שפגם באישיות האדם הפועל גורר אחריו גם פגמים מסויימים במעשיו וחפציו. כאשר אדם כותב תפילין המציאות מגיבה לאופן שבו האישיות שלו בנויה ויתכן שגם מה שהוא יכתוב יהיה פגום בהתאמה לאופן שבו האישיות שלו חסרה. לא מעשי האדם נפגמו כתוצאה מהפגם במזוזה, אלא המזוזה נפגמה כתוצאה מכך שבעליה פגום. לכן השינוי שאדם צריך לעשות איננו תיקון המזוזות, אלא בעיקר תיקון מעשיו ומידותיו הפגומות. (וכמובן שלאחר מכן יתקן גם את המזוזה או התפילין)

לסיכום: אדם מאמין הוא אדם שמכבד ומוקיר את הטבע, ששואף לשלמותו, יופיו ושכלולו של הטבע. כיון שהטבע הוא הופעת השלמות האלוקית דרך החוקים והאקראיות החיצונית. אך התפיסה של הטבע אצל אדם מאמין היא תפיסה עמוקה ומשוכללת יותר, הוא רואה את הטבע בתור דבר אחדותי ושלם בעל רבדים מרובים, הרובד הנפשי והרוחני הוא מישור מקביל ומקושר לרובד החומרי והפיזי, הכל נערך במערכה אחת גדולה שמקושרת בינה לבין עצמה, לכן האמון שלנו בהשפעת הרצון והנפש על המציאות איננו סותר את האהבה שלנו לחומר הפיזי ולמציאות החומרית.

אדם מאמין לא מזלזל בטבע ולא חושב שכל הפגמים יתוקנו אם רק נתפלל טוב יותר, אדם מאמין מבין שכדי להצליח צריך לעבוד ולהרוויח כסף בלי לסמוך על הנס מצד אחד, וגם להתפלל בכוונה ולתקן את מצבו הרוחני בלי לסמוך על מעמציו החומריים מצד שני. הרבדים החומריים והרוחניים שלובים זה בזה בתוך מבנה המציאות ואסור שהמודעות שלנו לחשיבות הנפש והרוח תגרום לנו לזלזל ולבטל את המאמץ החומרי ה"ריאלי".

יש להקים צבא וגם בית מדרש, יש לפתח את הכלכלה וגם את המוסר, לחסוך כסף לעתיד וגם להרבות במצוות וזכויות. אדם שמזלזל במאמץ הטבעי דומה בדיוק לאדם שמזלזל במאמץ הרוחני, שני המישורים הם מבנה אלוקי חשוב ונערץ. אדם שמעשן או מסכן את גופו וסומך על ההשגחה האלוקית שתציל אותו, דומה לאדם שאוכל חזיר וסומך על הטבע שיגרום לנשמתו להישאר זכה וטהורה. אסור להזניח אף רובד אלא לפתח את שניהם ולראות בהם מערכת אחת שלמה ואחדותית[10].

הכותב הוא ר"ם בישיבת "נתיבות דרור" באור עקיבא, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.