שלשה סוגים
יוצא לי מדי פעם להיות בבתי כנסת שונים בארץ; לא רבים, אבל מספיק בשביל לחוות דעה כללית על מצב בתי הכנסת.
יש כל מיני סוגים של בתי כנסת, ובחלוקה גסה הייתי מחלק אותם לשלושה סוגים, כשלושת הציבורים השונים המרכיבים אותם: האחד, הוא בית הכנסת האשכנזי הרגיל. החזנים שם הם בדרך כלל זקנים, קצב התפילה הוא די מהיר, יש שיעור דף יומי של איזה רב, וצריך לשלם שם דמי חברות.
השני, הוא בית הכנסת הספרדי. בית-כנסת ספרדי מיוחד בצורת הישיבה שלו, בספות ובכורסאות, התפילה היא די איטית, ויש מי שאומר את כולה בקול ובהטעמה. לפעמים מחולק שם כיבוד קל, ובשבתות ובחגים הנוכחות היא רבה.
בית הכנסת השלישי הוא השטיבלך; בבית כנסת זה, אינך יודע תמיד עם איזה מניין אתה מתפלל, יש צעקות של תפילה ושל עיסוקים דתיים אחרים, והצפיפות גורמת לתפילה שתיאמר מאליה.
המשותף לכל בתי הכנסת הוא, שאלו הם בתים המיוחדים לתפילה, ואנשים אכן הולכים לשם מדי יום, ועושים את הנדרש מהם. אך בכל בתי הכנסת חסר מרכיב די חשוב; גם אם הגבאים דרשו שקט וקיבלו אותו, גם אם מתפללים לאט ובמתינות, וגם אם יש מרחב פיסי - עדיין חסרה התפילה.
מקום להתפלל
אינני מתכוון לפגוע באף אחד מהמתפללים, ויכול להיות שכולם עושים את הנדרש ומגיעים לנבואה בשעת תפילתם, אבל אני יודע שבית כנסת הוא אחד המקומות היותר בעייתיים לתפילה.
מזמן לא הייתי בבית כנסת שאנשים בו הביעו רגשות עזים בזמן התפילה. יתכן שאינני יודע לראות זאת, ויתכן שאנשים הם צדיקים נסתרים, אבל אני יודע על עצמי, שכשאני רוצה להתפלל - בית כנסת איננו המקום האידיאלי לעשות בו את זה. אם מישהו מבקש המלצה לאן ללכת כדי להתפלל, צריך לומר לו שילך לחיק הטבע - לשדה, לחוף הים, או לחלופין - שיישאר בבית.
זה די מאכזב שאין מקום שאפשר להתפלל בו. נכון שאי אפשר לתלות את האשמה רק בבית הכנסת, אבל בכל-זאת, האם לא ראוי ששמץ מרגש התפילה יורגש בכל אותם בתי כנסיות? בית כנסת הוא מקום שנעים להיות בו, יש שם חברה נחמדה ונעימה, אבל האם זהו גם המקום להתפלל?
קראתי פעם על איזה כופר אחד שהחליט להמיר את דתו, וביום הכיפורים ביקש להגיע לאחד מבתי הכנסיות שהיו בברלין, עירו, אבל הוריו סירבו מחמת הבושה - שלהם ושל הקהילה. משלא מצא מקום, הלך לאיזה בית כנסת קטן בשולי העיר, בית כנסת מזרח-אירופאי טיפוסי, והתפלל שם. אחרי אותו יום כיפורים הוא כתב מכתב לחבריו ואמר שהוא החליט, בלשון זו: "אני נשאר אפוא יהודי". חשבתי: אם יש מציאות שבן-אדם שעמד על סף יציאה מהיהדות חוזר אליה בעקבות בית כנסת, סימן שהיו פעם בתי כנסת שהייתה בהם תפילה.
הצעה לניסוי
אני לא יודע מה היה מיוחד באותו בית כנסת קטן, אבל אני יודע דבר אחר על בתי כנסת דומים; לפני זמן מה, כשאנשים התחילו לנסות להתפלל באמת, הם היו הולכים לבתי הכנסת הרגילים ועושים שם כל מיני מעשים לא רגילים: ראשית, היו כאלה שהיו צועקים את התפילה - שלא כמו שאר האנשים שהיו די סולידיים. שנית, היו אנשים שעיכבו את זמן התפילה שלהם עד לשעות מאוחרות, ואחרים כעסו עליהם מאוד על כך. והדבר המטורף ביותר: היו גם כאלה שהתפללו בכל מיני עמידות משונות, תוך כדי מחיאות כפיים, וחלק מהם אף היה מתפלל בעמידה על הראש (אגב, מישהו יודע מה הבעיה בזה?).
מעולם לא הייתי בבתי הכנסת ההם, אבל אני יכול לדמיין איך זה היה גם על-סמך התנסות אחת שלי. פעם התפללתי עם חסידי קארלין, ואלו נוהגים לצעוק בקולי קולות. זו היתה אולי הפעם היחידה שראיתי כיצד מניין מתפלל ביחד, וכיצד כל אחד עוזר לשני להתפלל. יכול להיות שהרבה רגש לא היה שם, אבל הם התפללו ביחד, והתפילה היתה תפילה.
כמסקנת סיום, יש לי הצעה לניסוי: כל עוד לא מוקמים בתי כנסת שונים, אפשר ללכת לאלו הקיימים ולעשות בהם מהומה: למחוא כפיים, לרקוד, לצעוק ולהתפלל בעמידת ראש. אם לא נעים למישהו לעשות את זה בבית הכנסת של המשפחה שלו, הוא יכול לסייר בבתי כנסת אחרים ולבדוק את התגובה של האנשים שם. אם אתה באמת מתפלל - אין סיבה שיכעסו עליך, לא?