נישואין אזרחיים: קשה זיווגם של האורתודוקסיה והליברליזם

למרות שרבנים אחדים מתעלמים מכך, אי אפשר למנוע מרבע מיליון אזרחים את האפשרות להתחתן בגלל היותם חסרי דת וגם אי אפשר להכריח אותם להתגייר

חדשות כיפה אליהו גליל 06/11/13 11:24 ג בכסלו התשעד

נישואין אזרחיים: קשה זיווגם של האורתודוקסיה והליברליזם
Rhett Sutphin-cc-by, צילום: Rhett Sutphin-cc-by

שינוי קטן באחד מסעיפי המשנה של "פקודת הנישואין והגירושין (רישום)" גרם אמש לסערה זוטא בציבור הישראלי; בתיקון לפקודה נכתב שאדם המתחתן או עורך נישואין מבלי לרשום אותם ברשומות הרבנות - "דינו שנתיים מאסר". מובילי דעת קהל בציבור החילוני פירשו את החוק כמכוון כלפי אנשים המסדרים קידושין לא-אורתודוקסיים וכחלק מהמאבק החריף של הרבנות הראשית לישראל ברפורמה. אכן, כוונת המחוקק הייתה שונה: התיקון נועד להעניק שיניים של ממש ללוחמים בנישואין פיראטיים. כל כולו של החוק מכוון לרבנים אורתודוקסים שמחתנים מחוץ לרשומות זוגות צעירים בנישואי בוסר או מאפשרים לבעלים לשאת אשה שנייה על פני אשת חיקם העגונה. התיקון החדש אמור להרתיע אותם ממעשי נבלה אלו.

מכל מקום, התיקון לפקודה מעורר מרבצה את אחת השאלות הקשות ביותר בימינו: מערכת היחסים בין היהדות ובין המודרנה, או: בין האורתודוקסיה ובין הליברליזם. ליברליזם הוא מערכת אמונות המבוססת על התפיסה שלכל אדם זכויות טבעיות - חופש המחשבה והביטוי, למשל, או חופש המיניות - שיסודן בזכות לחירות. אכן, זו אינה חירות טוטלית; מותר לכל אדם בחברה להכריע באופן עצמאי בכל שאלה, מבלי שיהא משועבד לכפייה ציבורית, ובלבד שהכרעתו אינה פוגעת בחייו או בגופו של אדם אחר ואינה חותרת תחת ערכי הליברליזם עצמו; כך למשל, יכול אדם להחליט לגדל בחצרו כלב מבלי שאיש יוכל להתערב בדבר, אלא אם כן הבעלים יתעלל בכלב או שנביחותיו (של הכלב, לא של הבעלים,…) יפריעו את מנוחתם של השכנים.

לפי התפיסה הליברלית, החירות לבחור באיזו דת להאמין, איזה פולחן דתי לקיים, והאם בכלל להאמין או לקיים פולחן, היא זכות יסוד; החברה אינה רשאית לכפות על פרטיה אמונה דתית ולכל אחד מהאזרחים שמורה הזכות ל"חופש דת". ג'ון לוק, פילוסוף פוליטי חשוב ואבי הליברליזם, אמר ביחס לשאלת הדת במדינה ליברלית ש"הדאגה לנשמת האדם אינה מעניינו של המחוקק".

במסמך היסוד של מדינת ישראל, מגילת העצמאות, נקבעו יסודותיה הליברליים של המדינה, תוך התייחסות מפורשת ל"חופש דת":

"מדינת ישראל… תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".

אלא שמילים לחוד ומעשים לחוד. חוקיה של מדינת ישראל אינם מבטיחים חופש דת מלא לכל האזרחים. אם נתעלם מחקיקה דתית שמטרתה שמירה על הצביון היהודי של המרחב הציבורי ושאינה חודרת לרשות היחיד (חוק החזיר, חוק הבשר הכשר, חוק החמץ, חוק שעות העבודה והמנוחה), עדיין יוותרו בידינו חוקים דתיים רבים שמגבילים את חופש הדת של אזרחי המדינה. רובם המוחלט של חוקים אלו קשור לשאלות של מעמד אישי. חוק "שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953" הוא אולי הדוגמא המוכרת ביותר לחוק שמחיל על כלל האוכלוסייה תקנות שמקורן בדת ופוגע בזכותם של האזרחים לחופש דת. הסעיפים הראשונים של החוק הישראלי קובעים כי "1. ‬ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או‮ ‬תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים. 2. ‬נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". אזרחי המדינה היהודים נכנסים לרשות בתי הדין הרבניים, הלא-יהודים נכנסים תחת שיפוט בתי הדין של עדתם הדתית: המוסלמית, הנוצרית או הדרוזית; מאחר שהחוק מכפיף את הנישואין לחוק הדתי, משמעות הדבר היא שאין אפשרות שבני עדות דתיות שונות יינשאו מבלי שיעברו תחילה המרת דת, שכן כל הדתות הללו אינן מאשרות נישואין בין-עדתיים. המעמד החוקי של נישואין בין שני חסרי-דת הוסדר בשנת תש"ע (2010) ע"י חוק "ברית הזוגיות לחסרי דת", אך נישואין בין חסר-דת לבין בן עדה דתית ובין בני דתות שונות לבין עצמם נותרו אסורים.

חוק הנישואין הוא בבירור לא חוק ליברלי; חוק זה שולל מאזרחים את היכולת לבחור עם מי להתחתן ואיך להתחתן, למרות שהחלטה בשאלה זו אינה נוגעת לצביונו של המרחב הציבורי ואינה פוגעת באחר. שורשו של החוק נעוץ בעבר הפרה-ליברלי של ארץ ישראל. החלוקה המנהלתית לעדות דתיות והענקת זכות שיפוט בענייני משפחה לבתי הדין הדתיים הן עות'מאניות במקורן; מערכת החקיקה של המנדט הבריטי אימצה את החוק והורישה אותו - יחד עם שאר חוקיה - למדינה שקמה בתש"ח, כשמחלקת החוק של הוועד הלאומי קבעה שהמשפט הישראלי יתבסס על זה האנגלי:

"המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח… יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה" (פקודת סדרי השלטון והמשפט מספר 1 לשנת תש"ח-1948, פרק רביעי, סעיף 11).

מדוע ויתרו קברניטי המדינה על נטייתם המדינית הליברלית וסמכו ידיהם על החוק הבריטי-עות'מאני שהדיף ניחוח עז של כפייה דתית? אילוצים פוליטיים הם שגרמו לליברלים לוותר לקלריקלים על כמה פירורים מהעוגה שהלכה ונאפתה בתנור של האומות המאוחדות. הכל מתחיל ערב הקמת המדינה, בשעה שתנועת "אגודת ישראל העולמית" מאיימת כי תתנגד להקמת המדינה בפני ועידת אונסקו"פ (1947) מתוך החשש שהמדינה שתקום תפגע ביהדות. לאחר דין ודברים בין נציגי הסוכנות ונציגי האגודה, שולח דוד בן גוריון, בשם הסוכנות, מכתב לראשי אגודת ישראל העולמית. במכתב שזכה לכינוי "מסמך הסטטוס-קוו" ונועד להפיג את חששות החוגים הדתיים, הסתייג ראש הממשלה העתידי מקביעת מסמרות בעניין החוקה, שכן,

"אין הנהלת הסוכנות או שום גוף אחר בארץ מוסמכים לקבוע מראש את חוקת המדינה היהודית לכשתיווסד. הקמת המדינה זקוקה לאישור האו"ם, וזה לא יתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקמת מדינה תיאוקרטית. במדינה היהודית יהיו גם אזרחים לא יהודים- נוצרים ומוסלמים, וברור שמן ההכרח יהיה להבטיח למפרע שוויון-זכויות מלא לכל האזרחים והעדר כפיה או אפליה בענייני דת או בעניינים אחרים".

ואעפ"כ, הסכימו חברי הסוכנות להשתדל לדאוג לחקיקה קלריקלית בארבע תחומים דתיים מרכזיים שאחד מהם הוא תחום המעמד האישי:

"אישות. כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים".

בשעה שנחתם ההסכם הקואליציוני בין מפא"י למפלגות הדתיות לקראת הקמת הממשלה הראשונה, שרתה רוחו של הסטטוס-קוו על כל הצדדים והם שבו ואישרו אותו; דוד בן גוריון שב ונימק את הצורך בחקיקה דתית בתחום המעמד האישי בצורך במניעת פילוג: "הממשלה אינה מוכנה להכניס חוק על נישואין וגירושין לא-דתיים, מפני שגיטין לא-דתיים עלולים ליצור פרץ בבית ישראל, ולא עכשיו הזמן לכך" (היכן הסטטוס קוו?, יואל רפל). במסגרת הכנסת השנייה (והממשלה הרביעית) נחקק חוק הנישואין והגירושין החדש שלא היה אלא בן דמותו של החוק העות'מאני הישן.

על אך שמלכתחילה היה ברור שקשה זיווגם של האורתודוקסיה והליברליזם, שכן הם מסיגים זו את גבולה של זה, החקיקה הדתית לא עוררה התנגדות ציבורית. מכל מקום, מסתבר שהניסיון לשכן שני גורמים כל כך זרים - היהדות אינה ליברלית, הליברליזם אינו יהודי - במיטה צרה אחת נדון מראש לכישלון; גם אם נראה היה בתחילה שניסוי ההכלאה הצליח - הייתה זו רק מראית עין. בדורות האחרונים הולך ומתברר שהניסוי כשל; מצוקתם של חסרי הדת הפכה המונית יותר בעקבות עלייתם של המוני ספק-יהודים-ספק-לא, שיש המעמידים את מספרם על רבע מיליון. השינויים הדמוגרפיים עוד לא תורגמו לשפת המנדטים (כ-10 מושבים בכנסת), אבל לא רחוק היום שבו זה יקרה (אם מישהו ישכיל לאחד את כל מעוכבי הנישואין תחת מטרייה אידאולוגית גמישה דיה). הדרישה לשחרור מכבלי חוק הנישואין והגירושין הדתי קרובה לבוא.

האם ישנו אופן שבו תוכל היהדות האורתודוקסית הנאמנה למסורת להתפשר בסוגיה זו? התשובה תלויה כמובן בשאלה האם יש טעם דתי לאסור נישואין אזרחיים. הדעות בשטח, כצפוי, חלוקות; לאחרונה הצטרף הרב שלמה ריסקין למחנה המצדדים בביטול הכפייה הדתית על נישואין; קדם לו הרב יעקב מדן, באמנה המפורסמת שניסח יחד עם המשפטנית פרופ' רות גביזון, שביקש להתיר נישואין אזרחיים באופן גורף: "מי שקיבל רישיון להינשא", דהיינו: הוא פנוי ובגיל הקבוע בחוק, "יבחר בעורך הנישואין ובטקס לפי בחירתו" ומבלי מגבלה על נישואין בין-דתיים (אמנת גביזון-מדן, עמ' 31, סעיף 2 וסעיף 4); גם הרב אליהו בקשי דורון, הראשל"צ, סובר כבר כמה שנים שיש להתיר כאן את הרצועה ולאפשר נישואין אזרחיים, מבלי לחלק בין יהודים ללא-יהודים; כביכול, מוותרת היהדות על מי שמלכתחילה נקלעה לידיה במקרה, גויים וחילונים; הרב שמואל אליהו, מי שהיה מועמד לראשל"צ, דווקא בעד שימור החוק הנוכחי והמשך החלתו גם על לא-יהודים: "בנישואין אזרחיים אנו יוצרים בעיה חברתית קשה שאין לה פתרון לדורות. רק מי שרוצה להרוס את עם ישראל מבפנים ינהיג נישואים אזרחיים בישראל… אם יהיו נישואים אזרחיים לחלק - יהיו בהמשך הדרך לכולם"; גם הרב דוד סתיו, י"ור ארגון צהר ומועמד במיל' לכס הרב הראשי, התנגד לנישואין אזרחיים, בריאיון עם ד"ר תומר פריסקו:

"אני מתנגד לחתונה אזרחית לא בגלל שאני רוצה לכוף את החילוני להתחתן כדת משה וישראל. שהרי אם זו הסיבה, הוא ממילא חי עם בת זוגו כמה שנים לפני כן, שלא כדת משה וישראל. אני מתנגד לנישואים אזרחיים מהסיבה הפשוטה שבמדינת ישראל, ביום שבו יהיו נישואים אזרחיים, המרקם החברתי ילך ויפרם לחלוטין. התוצאה של זה תהיה שבתהליך של שנים יווצרו כאן שנים-שלושה עמים, לא מבחינה תרבותית, אלא שנים שלושה עמים הלכתיים שונים. ואת זה אני מנסה לעצור".

לא אכניס ראשי לעת עתה בין ההרים הגדולים, מה גם שעדיין לא נהירים לי לחלוטין הנימוקים להחמיר, אבל דעתי נוטה לדעת המקילים, לכל הפחות ביחס לאזרחים שאינם יהודים. למרות שרבנים אחדים מתעלמים מכך, אי אפשר למנוע מרבע מיליון אזרחים את האפשרות להתחתן בגלל היותם חסרי דת וגם אי אפשר להכריח אותם להתגייר. "חוק ברית הזוגיות" פתר חלק מהבעיה, ברוך ה' וברוכים הפרלמנטרים, אך לא את כולה, שכן הם אינם יכולים להינשא ליהודים. כאן אנחנו נכנסים לשאלה מה ההלכה המקובלת ביחס לכפייה דתית של יהודים לציית להלכה. ברור שישנה בעיה הלכתית בנישואין אזרחיים לכל דכפין ובכלל זה יהודים. אכן, נקודת המוצא של הדיון היא ההתנגשות בין ליברליזם ואורתודוקסיה. ברור לכל מעיין שהמסורת היהודית אינה ליברלית ואין בה חופש דת. מנקודת מבט יהודית דתית, לבן העדה אין חירות מלאה; יש לו חירות לחטוא ולבחור באופן חופשי את דרכו בחיים, חירות שהיא עיקרון יסוד ביהדות, אך על רעיו מוטלת חובה להעיר לו על כך ואפילו להעניש אותו במטרה למנוע ממנו לשוב ולחטוא. כך, האדם היהודי הפרטי מחויב להוכיח את עמיתו בשעה שהאחרון עובר עבירה דתית או מוסרית: "ואין ראוי שיאמר: אחרי שאני לא אחטא, אם יחטא אחר זולתי, מה לי עם אלוקיו? - זה הפך התורה! אבל אנחנו מצווים שלא נחטא ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה [=שימרה את דבריה]" (ספר המצוות, מצוות עשה רה); היהדות גם מטילה על בית הדין את החובה להעניש ולקנוס את החוטאים חטאים דתיים או מוסריים ולמעשה לכפות על האדם הפרטי דת מסיימת (שם, מצוות עשה קעו). בעוד שהחברה הליבראלית כופה רק בשעה שנעשית עבירה כנגד המוסר, הדת כופה גם על עבירות דתיות.

על מי בדיוק מוטלת החובה לכפות? - האם דין זה של כפייה חל גם בימינו? - האם העובדה שאין כפייה דתית בכל תחומי ההלכה היא "הגנה מן הצדק" לסוברים שיש לבטל את הכפייה הקיימת? שאלות חמורות שהמענה להן ישפיע על עתידו של העם היהודי בארצו. הבה נענה נכון ולא בשליפה מהמותן.

הכותב הינו בעל הבלוג "בלוגין שאובין"

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן